פרק שני:
לאחר שנעשה הרב זצ"ל בר מצווה, נסע לקבל תורה בעיירה לוצין, שם למד בין השאר אצל בן דודו של אביו - הרב יעקב רבינוביץ, ואצל הרב אליעזר דון יחיא, אשר היה מהמופלאים שבחכמי הדור. לאחר עשרות שנים תיאר הרב כיצד עודו זוכר "את מאור הפנים, גדלות הנשמה, אוצר הטוב והנעימות, ישרוּת השכל והרחבת הדעת" של רבו זה. הוא הוכר שם כעילוי מיוחד - הבולט הן בהתמדתו במסירות-ליבו לתורה, הן בתפיסתו המהירה והמבריקה, והן בזכרונו המופלא.
בתקופה זו החל גם להרחיב את הדעת בתורת החסידות מחד ובהגותו ומשנתו של הגר"א ובית מדרשו מאידך. כשהוא יונק משתי הדרכים, ובכשרון מופלא ואצילות לב ממזגם יחד להרמוניה קסומה של קודש ומפלס נתיב של עבודת ה', כפי שהתאפיינה דרכו לכל אורכה, עד זקנה ושיבה.
יחד עם זאת, עטו נבע אף דברי פיוט ושירת-קודש מרובים, מלאי כיסופין וטוהר. כשאף בתחום זה מתחילים להתנוצץ ניצוצי האור שיאירו חייו הבוגרים - בהיותו בעל נפש עמוקה ורגישה, שירית ופיוטית, המתעדנת מטל שמיים, הומה אל יושב מרום, ומשתוקקת לדבקות הנצחית. "המשורר האהוב לאלוקיו"...
לאחר מספר שנים של שקיעות בלימוד בלוצין, נסע הרב לביקור בבית הוריו. בדרכו חזרה נשבר גלגל העגלה בעיירה סמרגון, והוא אץ-רץ לנצל את הזמן של התיקון בכדי לשוחח בדברי תורה עם רב העיירה - הרב נח חיים אברהם שפירא, אשר מלבד כהונתו ברבנות העיירה כיהן כראש ישיבה לבחורים מבוגרים ("ישיבת קיבוץ") בעיר אשר משכה אליה את טובי למדני התקופה. בשיחתם הקצרה נקשרו השניים זה בזה, והרב שפירא שנפעם למול גדלותו של העלם הצעיר - הציע לו להישאר ללמוד אצלו בהבטיחו לו לימוד אישי בחברותא וסיפוק כל צרכיו החמריים כדי שיוכל ללמוד במנוחה. הרב אכן נענה להצעה ונותר ללמוד בעיר עליה כתב: "אשר בה מצאתי בראשית דרכי חברת קודש מלאה חכמים וסופרים, חריפים ובקיאים, יראי ד' וחושבי שמו, אשר חברתם הרחיבה לבבי, גם גרמה לי להכשיר ביתרון את כשרונות ילדותי".
תיוגין קדישין:
הפינה הדו יומית מתולדות חייו של מרן הרב זצ"ל #2







