אני הולכת לאיבוד בתוך השמיכה, מרחפת כל הזמן, לא מצליחה לדבר, לא מבינה דברים או שמבינה בבת אחת הכל הכל ואז צריך גם להבין איך הגעתי למחשבות האלו.
אין שמחה כהתרת הספקות, ויש לי כיוון לחיים פתאום. המון דברים שנפתחו ונעשו ברורים. עכשיו אפשר להסתכל על העתיד ולראות שם משהו, לא יותר מדי, אבל צורה כללית, היגיון פנימי בתוך המחשבות.
(לא לישון כי צפצופים באוזניים. כמה שלא התגעגעתי. מעצבן שזה חזר. ומציק לי נורא)
התחלתי לרצות. אחרי כל החפירות שאני לא רוצה ולא מבינה למה אנשים רוצים. ומפחיד אותי לרצות. אולי מפחיד יותר לא לרצות. אני לא יודעת. אולי זה רק פחד. מי יודע

