בס''ד

אז אני עוד יותר בעד לפתוח את הדברים!

סיפרת לבעלך על הדבר שגרם לך להרגיש עלבון ביום ראשון ושעדיין יושב עלייך?

אם לא, אני ממש מעודדת אותך להעלות איתו את הנושא...

מתי הדברים נוטים להתפוצץ לנו? בעיקר כשאנחנו שומרים בבטן.

אל תפחדי מפיצוץ ביניכם. את אוהבת אותו. הוא אוהב אותך.

אתם במקום טוב!! לפי מה שכתבת בהודעות האלה.

זוגיות יכולה לספוג פגיעות הדדיות, אי הבנות ומריבות.

הדרישה היא לא לחיות בשטח סטרילי כל הזמן.

אנחנו שני אנשים שונים שחיים ביחד וזה הכי טבעי והכי הגיוני שפה ושם זה לא יעבור חלק.

כמובן שמומלץ מאד לנהל את המריבות האלה בצורה כמה שיותר מכבדת.

להשתמש כמה שיותר בשיטות תקשורת שמקרבות (ממליצה לדוגמה על שיטת אימגו).

אבל זה לימוד וזה תהליך לדעת לנהל את הכל בצורה ככה בוגרת וטובה.

ועד עז, יכולות להיות אמירות פחות מוצלחות, וקצת הרמת טונים גם...

לא להיט, אבל לא נורא... העיקר להתקדם ליעד הזה של תקשורת מכבדת ומקרבת.

אני מאמינה שבעוד X זמן, תוכלו להסתכל על המריבה הנוראית הזאת שהייתה ביניכם ולגלות שבעצם יצאתם מחוזקים ממנה. למה? כי עברתם משהו גדול! והזוגיות שלכם שרדה! שזה הסימן הכי גדול שהקשר שלכם חזק ואיתן!!!

יש לרב יהושע שפירא מאמר מאלף על המילים ''אהבה, אחווה, שלום ורעות''. הוא אומר ש''רעות'' היא מילה שקשורה לשורש ''ר.ע''! רעות, זאת הבחינה הזאת בזוגיות שבה מתח, יש קושי, יש מריבה, יש רגשות קשים. וכשזה קורה, חשוב ממש לא להיבהל! זה הרי חלק מובנה של מערכת הנישואין. בגלל זה המושג הזה מוזכר בשבע ברכות. זה ה''כנגד'' של ''עזר כנגדו''. ושם קורית העבודה האמיתית. שם הזוגיות באמת יכולה לגדול ולהשתדרג. כי כשמתגברים על הרעות, האהבה מתוקה פי כמה! היא גדולה פי כמה! היא חזקה פי כמה!

מקווה שזה מחזק אותך קצת... עכשיו אני קוראת שוב את מה שענית למשמעת עצמית, שבכללי זאת תקופה שאת עם יותר השוואות, יותר קנאה ויותר פגיעות... חיבוק נשמה! זה מוכר לי...

אני ממש מאמינה שמה שכתבתי לך עכשיו על הרעות מתאים גם כאן, לגבי ההתפתחות האישית שלנו. דווקא מתוך המקומות הפחות זוהרים שלנו, אנחנו יכולים להגיע לגדילה משמעותית יותר. שם קורים התהליכים העמוקים שמביאים אותנו למדרגה הבאה...

עוד תרגיל קטן שאולי יכול לעזור לך בתחושות האלה של קנאה, השוואות ופגיעות - לכתוב כל יום 3 דברים טובים על עצמך ו-3 דברים טובים שיש לך. וכמו ש@אמאשוני כתבה, לקבל, ולקבל ולקבל כמה שאת רק יכולה -- את עצמך. את ''מובכת לשאול'' המתוקה והמקסימה והשואפת גבוה כל-כך ❤

תודה!!!

בס''ד

בטח!! 💛

הבן שלי מכיר אתכן כאן כ''החברות שלי מערוץ 7'' . וואו ריגשת... זה משהו שאני עושה שנים, גם מחוץ לפורום. ולפני כמה שבועות מצאתי סימוכין מ... חנן בן ארי, שסיפר באיזשהו ראיון שהוא עושה לפני כל הופעה (זה ועוד כמה פסוקים)!

כל מה שאת כותבת,

על הפעמים שאתם רחוקים / לא מבינים / לא מסכימים

על המרחק הנוראי, שהולך וגדל בפעמים האלה - ועצוב ושורט נורא

ועל כך שכעס ופגיעה ביניכם הם דברים שאת לא מסוגלת להכיל -

אני חושבת שהם דברים יחסית ממש מצויים!

בעיקר בשבנים הראשונות של הנישואין.

אני מוצאת את עצמי אומרת די הרבה לבעלי כמה אני שמחה שאנחנו כבר לא זוג ''צעיר'' כל-כך.

כמה מנוחה יש בלהיות זוג עם קצת יותר וותק. כבר לא נבהלים כל-כך מהר.

יש כבר הפנמה שה''רעות'' היא חלק מהחבילה. שיש מקום גם ל''כנגדו'',

שזה בסדר להיות רחוקים ברמה הרגשית לפעמים.

ממש כמו שלפעמים, אין ברירה, ואנחנו רחוקים ברמה הפיזית (בתקופות איסור).

*

עכשיו אני מבינה עוד יותר את הניסיון שלך לא להגיע למצב שאת חשה ביקורת.

ואם זה כן קורה, אז את הרצון לעשות עבודה פנימית כדי להעלים אותה.

אם אני מבינה אותך נכון, התקווה היא שככה לא תצטברנה תחושות שליליות וביקורות.

ומכיוון שלא תהיה הצטברות כזאת, אז גם לא יהיה פיצוץ כזה.

אני מאמינה שלבנות זוגיות שבה מרגישים בטוחים, זה תהליך שלוקח זמן.

ואני חושבת שיש יותר מדרך אחת להגיע לזה.

יכול להיות שבזכות עבודה פנימית עמוקה, את באמת ובתמים תגיעי למצב שבו את רואה את בעלך היקר לכף זכות.

ושזה מעצמו יקרין על כל הקשר 🙂. 

[חשוב רק לשים לב שעבודה כזאת היא מותאמת ליכולות ולכוחות שלך. אני יכולה להגיד על עצמי לדוגמה, שעבודה מנטלית מאומצת שכזאת (כי בזוגיות זה די רווח לא להסכים / להיפגע וכו') לא עושה לי טוב לאורך זמן. לעבוד ככה חזק על התודעה שלי, יום אחרי יום, אחרי יום - זה משהו שכבד לי מדי, שנוקשה לי מדי, שלא מספיק נותן מקום לעוד חלקים ממני שמבשקשים לבוא לידי ביטוי].

עוד דרך לבנות זוגיות שבה מרגישים בטוחים, זה דרך תקשורת.

זה דורש אומץ ויכולת לצאת מאיזור הנוחות ונכונות.

באופן אישי, זאת דרך שהרבה יותר מתאימה לי. 

כל פעם שמשהו לא נעים לי בקשר בינינו, אני משתדלת להעלות את זה.

(ואני מעודדת את בעלי לעשות את אותו הדבר. זה פחות טבעי לו, אבל הוא עובד על זה).

נכון, זה לא הדבר הכי כיף והכי נעים שיש. אבל זה משאיר שטח נקי! וזה ממש יקר!

לפעמים הטונים עולים קצת. לפעמים יש דמעות (כמו בערב שבת שעברה).

לרוב זה בע''פ. לפעמים זה דרך הודעות, מיילים או מכתבים...

וכמעט תמיד זה מסתיים בהרגשה שגדלנו עוד קצת, שהתקרבנו עוד קצת ב''ה.

אני רואה בזה שתי מעלות גדולות:

(1) זאת הזדמנות להעמיק כל פעם עוד קצת את ההכרות בינינו, בזכות השיח שנוצר.

(2) אני לא צריכה להיות מושלמת כדי שתהיה לנו זוגיות טובה. אפשר שאני אפגע, אפשר שאני לא אסכים, אפשר שאני אכעס. זה לא נורא. אני לא מפחדת יותר (פעם כן פחדתי) להביא את עצמי כפי שאני, לא מושלמת, אנושית, לקשר הזה.

*

אגב, זה לא שבשיחות האלה יש פטור מעבודה על עין טובה וקבלת האחר. 

עבודת המידות לא סותרת העלת נושאים רגישים בינינו ושיחה עליהם.

אדרבה, אני חושבת שככל שמצליחים לשלב תקשורת ועין טובה, כך הזוגיות רק מרוויחה 

נגיד בלי עין טובה ועבודה על עצמי, אני יכולה לפתוח עניין כואב בצורה הבאה: [רואה שהוא לא קנה מצרך מסויים שביקשתי ממנו לקנות] ''אוף, שכחת לקנות את זה ועכשיו אני תקועה עם המתכון הזה! ממש בניתי על הזמן הזה כדי להכין את התבשיל. אין לי עוד זמן. ובכלל, ממש הרגשתי שלא הייתה לך פניות אלי היום כשדיברנו אז אני לא מופתעת ששכחת לקנות את זה. ואם כבר אז נמאס לי שבתקופה האחרונה אתה רחוק ככה ולא מתקשר איתי! נמאס לי!!''

ועם קצת התכווננות (עין טובה, עבודה על עצמי), זה יכול להיות כזה:

- אני לא רואה את מה שביקשתי ממך לקנות.

- מצטער, הלכתי לשלוש חנויות ולא מצאתי.

- אוי, אבל לא עדכנת אותי וכבר התחלתי לבשל...

- אוף. סליחה. בדיוק התקשרו אלי מבית הספר שמיכאל שוב הוצא מהכיתה היום. הם רוצים שנדבר איתו. המורה היה ממש נסער ודי התנפל עלי. זה הוציא אותי מריכוז שחכתי לעדכן אותך. ואז גיליתי שהגלגל של האופניים בלי אוויר והייתי צריך לטפל בזה. בסוף חזרתי את כל הדרך ברגל והייתי צריך למשוך את האופניים. 

- אוי. 

- כן. אני אצא לשכנים עכשיו לראות למי יש את המצרך הזה.

מקווה שזה עוזר... 

את מהממת על המודעות העצמית הגדולה שלך ועל כל מה שאת מוכנה לעבוד על עצמך!! בטוחה שבע''ה תגיעו רחוק מאד, באהבה, אחווה, שלום ורעות, ושתזכו בע''ה לבניין עדי עד, מלא בשמחה ובטוב ❤❤❤

יש גם שיעורים וירטואלים. מנסיון ממליצה

בס''ד

הי יקרה!

קודם כל תודה על התיוג ועל המילים המחממות את הלב ❤

שנית, חיבוק גדול על התקופה המורכבת. מקווה ששום דבר לא רציני או חמור.

בכל מקרה, שהכל יסתדר בקרוב על הצד הטוב ביותר בע''ה!!! 💛

וגם חיבוק על תקופת האיסור 😕

ובהצלחה עם כל ההורמונים! לפחות כאן בפורום את בחברה טובה!

*

מממ... אם את שואלת אותי, אני חושבת שזה בסדר להיפגע... אנחנו לא עשויות מפלדה. עוברים עלינו דברים, אנחנו פוגשות כל מיני סוגים של אינטרקציה... חלק מהן נעימות לנו. חלק מהן סתמיות. וחלק מהן לא פשוטות לנו. ככה זה. החיים מורכבים מהרבה מאד גוונים, ובעיניי יש מקום גם לתחושות של פגיעה.

יותר מזה, *באופן אישי*, אני חושבת שצריך להיזהר מ''עבודת-יתר'' כשאנחנו עסוקים בעבודת המידות. ברור שהשאיפה שלנו צריכה להיות להיות כל הזמן אנשים טובים יותר. ברור שכשיש מידה מסויימת שממש בעייתית, צריך להשתדל מאד כדי לעבוד על התיקון שלה. אבל סתם ככה, בחיים הרגילים? אני חושבת-מרגישה שלא הכל צריך להיות נושא לעבודת מידות. בנערותי חשבתי אחרת, וממש ניסיתי לעבוד על עצמי חזק במלא תחומים. אבל עם הזמן הרגשתי שהדרך הזאת לא מספיק עושה אותי שמחה. ושדווקא להיות מחוברת למה שאני מרגישה, בלי לנסות ''לתקן'' מיד את אותם הרגשות שעולים - הרבה יותר נכון לי. הרבה יותר מביא אותי לידי שמחה. ובסופו של דבר גם הרבה יותר מקדמת את עבודת ה' ואת עבודת המידות הכללית שלי בסופו של דבר.

יש צדיקים גדולים שכנראה לא חווים רגשות שליליים של אכזבה, כעס או פגיעה. שהם בדרגה כזאת גבוהה שכל דבר לא טוב שקורה להם (כולל אינטרקציות לא מוצלחות עם אנשים אחרים) ישר מתורגם אצלם כמשהו שבא ישירות מאיתו יתברך, ולכן גם הניסיון הזה עשוי כולו אהבה אלוקית (למען הסר ספק, כותבת את המשפט הזה בלי שום טיפת ציניות). אבל מדובר ביחידי סגולה. ואני, נכון להיום, ממש לא במדרגה הזאת. 

*

מה אני עושה כשמישהו אומר משהו שפוגע בי? אם מתאפשר לי, אני אומרת לו שזה לא היה לי נעים עכשיו / שזה פגע בי. זה יכול להיות שכן או מוכר שאמר לי משהו לא במקום, זה יכול להיות בלנית, זה יכול להיות אחותי, בעלי כמובן, הילדים שלי, מישהי מהמשפחה של בעלי, חברה... כל הדוגמאות שהבאתי הן דוגמאות בהן באמת נפגעתי ממשהו ויידעתי את הצד השני (זה די מלא דוגמאות אבל הן פרוסות על פני כמה וכמה שנים 😅). בכל המקרים האלה זה ב''ה הסתיים בצורה טובה, עם מילות סליחה מהצד ''הפוגע'', ועברנו הלאה. באופן אישי, התהליך ממש מתאים לטבע שלי. אני אוהבת להיות עם לב נקי כל הזמן. אני אוהבת להרגיש טוב (כמו כולן 🙂) ולכן *בשבילי זה הפתרון הטוב ביותר*.

לפעמים יש מצבים שבהם מורכב לעבור תהליך כזה. אני לדוגמה זוכרת איזשהו מקרה עם משהי שעבדתי תחתיה. משהי שאני אוהבת ומעריכה מאד, אבל במקרה הספציפי הזה ההתנהלות שלה גרמה לי להרגיש פגועה. או מקרים בהם אנשים מבוגרים אומרים דברים לא הכי במקום, אבל אני הרגשתי שלא נכון לפתוח את זה איתם. כי הם שייכים לדור ותרבות אחרת ולא יבינו. או כי זה עלול לצער אותם. וכו'. מה עוזר לי במקרה כזה?

* לתת זמן לזמן - מתישהו הזמן בדרך כלל מעביר את עוצמת הפגיעה. החיים מתמלאים בכל-כך הרבה שזה כבר רק נשאר כאיזשהו זיכרון לא הכי נעים אבל באמת לא נורא.

* לשתף את בעלי או מישהו אחר שיבין אותי - אני רואה איך השיתוף הזה ממש עשוי להביא להקלה ולריפוי. כשאני פגועה ובעלי (שבכללי ממש זהיר בדיבורו) אומר לי ''אוי, זה ממש לא נעים, את צודקת'', זה הרבה פעמים עוזר לי להתקדם הלאה. הרגשות שלי קיבלו אישור, שמעתי שאני בסדר, יאללה אפשר להניח לזה. (מה שנקרא ''דיבור לתועלת'' מבחינת שמירת הלשון).

* שיטת העבודה של קייטי ביירון - זה מתאים למי שאוהבת להתבונן ולכתוב. זאת שיטה מאלפת שעוזרת לראות אירועים, תחושות ומחשבות מכל מיני זוויות חדשות. היא פתרה לי באופן אישי המון מקומות של תסכול או פגיעה. יש מקומות מאד מסויימים שזה פחות עשה לי את זה, אבל בכללי אני ממש-ממש ממליצה לנסות. זה כלי מדהים. 

הייתה תקופה שהייתי משתמשת מלא בשיטה הזאת ובאמת הרגשתי שאני מאד מתקדמת בכל מיני תחומים רגשיים. בשנים האחרונות, כמו שכתבתי למעלה, אני פחות בקטע של עבודה עמוקה על המחשבות ועל הרגשות שלי. ולכן לרוב אני לא יושבת לשיים את השיטה (אם כי אני מרגישה שמבחינה מסויימת, היא הפכה להיות חלק ממני, ולכן היא ממשיכה לפעול את פעולתה גם כשאני לא יושבת וכותבת את הדברים כמו שקייטי ביירון מלמדת). מתי אני בכל זאת כן אשב על זה? אם יש איזשהו משהו שתקוע לי כבר הרבה זמן, או בצורה שמציקה לי ממש (גם אם לא הרבה זמן), וחשוב לי כבר לשחרר אותו ולהשתחרר ממנו. ואז זה עוד כלי שיש לי לרשותי.

ועוד שני דברים:

* תפילה כללית - להסתדר עם אנשים, לאהוב אותם ולהיות אהובה על-ידם, זה משהו שאני באופן אישי מתפללת עליו. 

* ועוד תפילה מיוחדת אחת - כל לילה בקריאת שמע אני אומרת ''הרני מוחלת לכל מי שהכעיס והקניט אותי וכו'''. יכול להיות שמישהו פגע בי. אבל מבחינתי אני מבקשת מהקב''ה שהוא לא ייענש בגלל זה. תפילה מדהימה. 

זה מה שעולה לי כרגע... בהצלחה בהכל נשמה יקרה!!! ❤❤❤

בס''ד

המשל הזה של הסולם ממש חזק! תודה גם לך שכתכת!

לגבי המשל של הסולם... חשבתי על משהו... אפשר אולי גם לראות את זה ככה שכשאנחנו מטפסים, הראש (= השאיפות) למעלה-למעלה. אבל הגוף, מה נעשה, נמצא קצת יותר למטה... בשלבים קצת פחות גבוהים. ככה זה עובד וככה זה כנראה צריך להיות. הרצוי (= השאיפה) תמיד כמה שלבים לפני המצוי. אבל הרצוי, יש גם כמובן בכוחו להניע את המצוי קדימה... 

לדעתי גם עם הורמונים יש עבודת מידות

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).