אין שום מצוה או הגיון להיות בטוחים שהוא יגיע עכשיו. וכמובן - עובדה שבפעם שעברה הוא לא הגיע..

המצווה, וההיגיון, זה להאמין שהוא *יכול* להגיע עכשיו, ולצפות ולהתחנן שזה יקרה.

את שואלת שאלה טובה. וכל הכבוד לך על השאלה והאכפתיות.

ניסיתי לכתוב תשובה, אבל הרגשתי שאין לי מספיק בהירות לכך, ואני משתדל לא לכתוב סתם. אז ויתרתי. אבל אז הרגשתי שיש נקודה שאני כן יכול ורוצה לעמוד עליה, והתחלתי לכתוב, ונשפך כל מה שאת רואה כאן.. אז אמנם זה לא מקיף ולא עונה על הכל וזה לא כולל בכלל כל מה שיש לכתוב על השאלה שלך, אבל זה לפחות משהו...

והנקודה הזו שאני הולך לעמוד עליה, היא חשובה ושמישה ואת מוזמנת להעביר אותה גם הלאה ולזכור אותה ולהשתמש בה גם מול אחרות ובמקרים אחרים וכו':

לגבי הסוגריים, שכתבת שאת לא יודעת איך לצפות למשהו שאת לא יודעת מהו. שימי לב: קרה לך שהרגשת קרבת ה'? שהרגשת רוממות, רוחניות, התעלות? זה יכול להיות בראש השנה או ביום כיפור, בשמחת תורה, בליל הסדר, בסעודה שלישית או בסיבוב שערים... 

תזכרי, שהקרבת ה' הזו, הרוממות הזו, היא כאין וכאפס לעומת "הדבר האמיתי". היא בבואה דבבואה, צל צילה של קרבת ה' השלמה.. שאריות...

**

מהות המקדש, (וזה חשוב בלי קשר לשאלה הספציפית הזו, כדי להבין דבר ראשון על מה אנחנו מתאבלים) היא הקרבת ה' שבו. אמנם חסרות לנו מצוות שמתקיימות במקדש, ויש לנו צרות.. אבל לא על זה עיקר האבלות שלנו. עיקר האבלות היא על צער השכינה מחד - והריחוק שלנו ממנה מאידך. כשמזה, כמובן, נובעות כל הצרות וכו'. בית המקדש היה המקום של החיבור השלם בינינו לבין הקב"ה, ריה"ל באחת הקינות (וזה מבוסס על דברי חז"ל) ממשיל את בית המקדש לחדר שינה של זוג! מקום של איחוד, של קרבה, של שלימות.

אז נכון, אנחנו לא ממש מבינים מה היה שם ומה יהיה לעתיד. ועל זה בעצמו ראוי לנו לבכות ולקונן... שאין לנו מושג מהי קרבת ה' אמיתית, מהי רוממות אמיתית, מה זו הרגשת קדושה עליונה בטהרתה... איזה אומללים אנחנו, כמה רחוקים אנחנו...

אבל אנחנו יכולים כן להבין טיפטיפה, כשנתבונן באותם רגעים שבהם הרגשנו רוחניות. רגעים שפושטת בנו מין תחושה עליונה כזו.. טהרת לב.. כיסופין, כמיהה אמיתית.. רגעים של אהבת ה'.. רגעים שאנחנו מרגישים שאנחנו רק רוצים אותו... כשנתבונן באלו, ונזכור שהם רק דומים דמיון קלוש, אפור וחיוור לעוצמות של התחושות האלו במקדש.. שהם רק צל צילה של קרבת ה' האמיתית שהיה שם.. ושאנחנו מצפים באמת לחוש אותם שוב בעוצמתם המלאה, במלוא עוזם ועיזוזם... בתפארתם..

וזו התשובה, כשאת שואלת איך אני יכולה לצפות למשהו שאני לא יודעת מה הוא: תזכרי שאמנם על עצם כך אנו צריכים לבכות - שאין לנו מושג מה הוא. אבל מצד שני -  שאנחנו מבינים מה העיקרון, אנחנו רואים יהלום קטן ויכולים לקבל קצת רושם מה הציפיה לכתר ענק משובץ כולו יהלומים...

**

וכמובן, זה בנוסף לכך שאנחנו מצפים שהשכינה לא תרגיש בגלות, לא תרגיש בבדידות (ושוב, כדמיון קלוש: יצא לך להכיר פעם בת דחויה חברתית? חשבת על הקושי שלה? יצא לך להכיר מישהי או מישהו שמצפים הרבה שנים לשידוך, או לילדים, וחשבת מה עובר עליהם? זה מה שעובר על השכינה...) שהקב"ה יחוזר אל ביתו, אל היכלו, תבנהו מהרה ותגדל כבודו...

תדמייני את הביזיון הנורא שבמצב הנוכחי, שמקום קדשו שוכנים אוייביו.. את ההשפלה שלו.. של עמ"י.. ותעצמי עיניים ותדמייני במקום הזה את ביהמ"ק מתנוסס לתפארה, בגובה של יותר מחמישים מטר, מצופה שיש וזהב, בוהק למרחוק.. וענן עשן עולה כעמוד ישר מעל המזבח.. ומליוני אנשים באים מכל קצוות תבל באימה ושמחה להקביל פני שכינה.. ומקריבים קרבנותיהם.. וכו' וכו'..

תחשבי על קטעי תפילות שאת זוכרת, ותנסי לדמיין ולהרגיש מה כתוב בהם... מה פירוש ה"ממקומך מלכנו תופיע".. מה אנחנו פוגשים ב"תתן אחרית לעמך".. וכן הלאה..

טוב זהו, כתבתי כל כך הרבה וכבר לא יהיה לך כח לקרוא. סליחה שאני לא מאריך הלאה.. יש כל כך הרבה מה לכתוב על זה...

***

ועל עצם השאלה שלך: איך אפשר עדיין לצפות - אז כאמור, לא ממש בהיר לי איך לנסח על זה תשובה. אז אכתוב רק כנקודות: תזכרי שהקב"ה רוצה וחפץ ומשתוקק כבר לעשות את זה. תזכרי שהוא אוהב אותנו ורוצה לגאול אותנו. שהוא משתוקק לחזור אלינו ולחיות שוב באחדות ושלימות.

ותזכרי ששום תפילה של מהלך הדורות לא הלכה לפח.. שום דמעה.. שום תחינה..הכל נצבר ונצבר ונצבר עד שיתמלא ויספיק..

ומצד שני, לזכור שהקב"ה לא חייב לנו כלום. כנראה, כמו שתיארת, ש"ירד לך קצת" כי הנה שנה שעברה חיכית וזה לא קרה. וכאן הבעיה. אף אחד לא הבטיח לך שנה שעברה שזה יקרה, ואף אחד לא מבטיח לנו השנה שזה יקרה, ואף אחד לא הבטיח במהלךך כל הדורות שזה יקרה. ולמרות זאת - כל הדורות לא התייאשו מלבקש ולבקש ולבקש..

כי זה ששנה שעברה, ולפני שנתיים, ועשר, ומאה וחמשמאות ואלף, לא הגיעה הגאולה. זה לא אומר כלום על הסיכויים שהיא תבוא עכשיו, ולא מייאש אותנו. וגם אם ח"ו היא לא תבא השנה -ז ה לא אומר כלום על שנה הבאה..

התפקיד שלנו הוא לא לנחש ולקבוע לקב"ה מתי להביא אותה, אלא רק להתקדם ולפעול ולהתפלל, והלוואי, שנזכה.

המילים בערו בי ונגעו בי, קצת הצלחת להעביר את תחושת הגעגוע והכמיהה...

ממש עוררת אצלי עכשיו ציפיה לביהמ"ק!

אשריך! תודה!

ברור שהמצווה היא להאמין שהמשים בא בא ובבית המקדש בס"ד נבנה

הרי כתוב "אחכה לו בכל יום שיבוא"..

ווואו הלוואי שאני יהיה במדרגה שכל שניה להאמין שהמשיח כבר פה..

לא הבנתי מה ברור לך ומניין את מוכיחה את זה ולאיזה דרגה את שואפת.

מכל מקום, המצווה היא להאמין שהמשיח *יכול* לבוא. ולהרגיש זאת באמת ברמה של להיות מוכן כל הזמן.. להרגיש שהנה הנה יכול להיות שזה קורה עוד שניה... וכמובן: לצפות שכך יקרה, ולייחל, ולהתחנן, ולהתפלל, וכו'.

אבל לדעת? להיות ודאי? מה פתאום. אין שום היגיון ב"לדעת". מי זה מתיימר להיות הקב"ה ולדעת מה יקרה עוד רגע?

דעת הרמב"ם שלא יפול מהשמיים, ואילו דעת רש"י שכן יפול מהשמיים...

אל תהיי בטוחה, זו דעה אחת, ויש דעה שאומרת שהוא כן יפול מהשמיים...

אין בעיה שתסברי כשיטת הרמב"ם, אך אל תעקרי ותפסלי את שיטת רש"י...

אינני מספיק בקיא בעניין אז לא סגור 100% על מה שאני כותב...

@נשמה כללית, זה נכון...?

@anybodyelse?

ומלבד זאת, איננו אספני שיטות. יש צורה של פסיקת הלכה.

רש"י הזה, גם לולא שהייתה בו סתירה, הוא עומד בדד כנגד שאר הראשונים. אין סיבה לעשות ממנו עסק יותר מאשר כל דעת יחיד אחרת.

ובנוסף, גם לו יהיבנא שהצדק היה איתו, ושביהמ"ק היה עתיד לרדת באש, זה לא פוטר אותנו מכך שעלינו יש מצווה לבנותו. והתעסקות ב"אם נצליח או שהוא יירד באש" היא כהתעסקותו של חזקיהו במצבם הרוחני של ילדיו אם ישא אשה, שעל זאת צווח עליו ישעיהו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת עבוד". לנו יש מצווה לבנות את הבית, המצווה הזו לא התבטלה מעולם. זהו זה.

וזה תלוי במעשינו והכל, אך אם נוקטים כדעת רש"י זה רק הסיבה הרוחנית (לא רק, אבל הכוונה שזה לא גם פיזית...) לכך שייבנה בית המקדש וזה תלוי בידיים שלנו, אך בניין בית המקדש עצמו ירד עלינו מן השמיים.

ולא שייך לערב פה הלכה, כיוון שזו לא מחלוקת הלכתית גרידא, זו מחלוקת מה תהיה המציאות...

וודאי שכמו שכתוב שימות המשיח לא נדע בדיוק מה יקרה עד אשר יקרה, ולכן זו הסיבה בדיוק שדייקתי ואמרתי שלא להיות כ"כ בטוחים, כי יכול להיות שזה כך ויכול להיות שזה כך, רק לא לקבוע כשיטה אחת, כי אין לנו ודאות והחלטיות שכך יהיה...

זה הכל...

"אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא" אין עניין להאמין שהוא יבוא היום והוא לא יבוא היום

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....