אחרי כל חורבן מגיעה גאולה, אולי אחרי שנתיים או דור או נצח.
אנשים טועים באמצע הדרך, אנשים טועים מאד.
הכל מבולבל כאן הכל מבולבל. האמונה והכפירה והכאב והשמחה והפרפראות עם הכלא החונק והמסריח הזה.
הלב של העולם צורח, אתה לא שומע?! הוא צורח גאולה, הוא צורח שהוא מיצה את זה, מיצינו את הגלות. מיצינו שברים, מיצינו בורות בורות. חלאס.
והייאוש:
הרי אנחנו לא באמת יכולים להביא גאולה ואם אתה רוצה בית כל כך אז אולי תבנה אותו פשוט, מה נותנות הדמעות, מה נותן הסבל לעזאזל
לעזאזל כבר עם הסבל.
תראה אותנו.
תראה אותנו.
הכל שבור פה.
המתים יותר חיים, אפילו חיה חחחח חחחח אפילו חיה.
אנשים מתים בלי סוף בתוך עצמם, בוקר וצהריים וערב ולילה ותיקון חצות.
אנחנו צריכים ר פ ו א ה .
אנחנו נואשים לרפואה;
אולי כל החורבן הזה כדי שיגיע טוב גדול בסוף, הרי תמיד אחרי חורבן יש גאולה.
שנה שעברה שכבתי על המיטה וכאב לי הגוף והלב כבר לא הרגיש כלום אפילו לא מיקום אנטומי או סתם חולשה של צום, וייאוש נח בי
ייאוש על כל החיים הנמוכים האלה, על התשוקה לכבוש עולם, התשוקה לברוא וליצור ולחיות ומה שיש לנו זה חיים אפורים ושקטים.
ואז פתחתי את הטלפון וראיתי כתובת גדולה של לעורר אהבה. אחחח היו זמנים, לפני שנה זה היה, לפני שנה.
וקמתי באחת מהמיטה ונבחתי: לעורר אהבה!
ופתאום הרגשתי חיה! (וחיה ודביר ואורי ורנה וכל אלה נרגעו בקברם)
פתאום הרגשתי את התשוקה
וכשמרגישים תשוקה זהו סימן לחיים והחיים קוראים לי.
והכנתי עוגה.
והגאולה הפרטית שלי התחילה.
ונחרבה.
ונבנתה
ונחרבה שוב
כי ככה זה בתי מקדש, הם צריכים להחרב הרבה עד שהם מצמיחים אותך לעצמך.
עד שאתה נהיה ראוי בעיני עצמך לטוב.
כל אדם ראוי לטוב.
וכל אדם שונא את עצמו מעת לעת. וגם זה בסדר.
אבל הי, יש גאולה בעולם, יש רפואה שהיא טמונה עמוק עמוק בתוך הלב הלא מרגיש, יש תשוקה בוערת שיכולה לברוא עולמות.
הכל יהיה בסדר
הכל יהיה בסדר
עוד מעט ממש הדוד והרעיה יצליחו לפגוש זה את זו ויביאו לעולם כולו עוררות של אהבה ורפואת הנפש.
בינתיים נכין עוגות, נשיר שירים, נבכה על החורבן, נבנה בית מקדש, נחריב אותו, נחיה פשוט.
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו(!) מהרה לאורו. אמן אמן
אנשים טועים באמצע הדרך, אנשים טועים מאד.
הכל מבולבל כאן הכל מבולבל. האמונה והכפירה והכאב והשמחה והפרפראות עם הכלא החונק והמסריח הזה.
הלב של העולם צורח, אתה לא שומע?! הוא צורח גאולה, הוא צורח שהוא מיצה את זה, מיצינו את הגלות. מיצינו שברים, מיצינו בורות בורות. חלאס.
והייאוש:
הרי אנחנו לא באמת יכולים להביא גאולה ואם אתה רוצה בית כל כך אז אולי תבנה אותו פשוט, מה נותנות הדמעות, מה נותן הסבל לעזאזל
לעזאזל כבר עם הסבל.
תראה אותנו.
תראה אותנו.
הכל שבור פה.
המתים יותר חיים, אפילו חיה חחחח חחחח אפילו חיה.
אנשים מתים בלי סוף בתוך עצמם, בוקר וצהריים וערב ולילה ותיקון חצות.
אנחנו צריכים ר פ ו א ה .
אנחנו נואשים לרפואה;
אולי כל החורבן הזה כדי שיגיע טוב גדול בסוף, הרי תמיד אחרי חורבן יש גאולה.
שנה שעברה שכבתי על המיטה וכאב לי הגוף והלב כבר לא הרגיש כלום אפילו לא מיקום אנטומי או סתם חולשה של צום, וייאוש נח בי
ייאוש על כל החיים הנמוכים האלה, על התשוקה לכבוש עולם, התשוקה לברוא וליצור ולחיות ומה שיש לנו זה חיים אפורים ושקטים.
ואז פתחתי את הטלפון וראיתי כתובת גדולה של לעורר אהבה. אחחח היו זמנים, לפני שנה זה היה, לפני שנה.
וקמתי באחת מהמיטה ונבחתי: לעורר אהבה!
ופתאום הרגשתי חיה! (וחיה ודביר ואורי ורנה וכל אלה נרגעו בקברם)
פתאום הרגשתי את התשוקה
וכשמרגישים תשוקה זהו סימן לחיים והחיים קוראים לי.
והכנתי עוגה.
והגאולה הפרטית שלי התחילה.
ונחרבה.
ונבנתה
ונחרבה שוב
כי ככה זה בתי מקדש, הם צריכים להחרב הרבה עד שהם מצמיחים אותך לעצמך.
עד שאתה נהיה ראוי בעיני עצמך לטוב.
כל אדם ראוי לטוב.
וכל אדם שונא את עצמו מעת לעת. וגם זה בסדר.
אבל הי, יש גאולה בעולם, יש רפואה שהיא טמונה עמוק עמוק בתוך הלב הלא מרגיש, יש תשוקה בוערת שיכולה לברוא עולמות.
הכל יהיה בסדר
הכל יהיה בסדר
עוד מעט ממש הדוד והרעיה יצליחו לפגוש זה את זו ויביאו לעולם כולו עוררות של אהבה ורפואת הנפש.
בינתיים נכין עוגות, נשיר שירים, נבכה על החורבן, נבנה בית מקדש, נחריב אותו, נחיה פשוט.
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו(!) מהרה לאורו. אמן אמן
