שני חלקים
החלק הראשון אומר לי: צאי, בלי שום מעצורים, בלי לחשוב, תני לחיים לאכול אותך כמו שיוצא להם, כמו כשהם מבקשים
החלק השני אומר לי: את לא רוצה ללכת לאיבוד מעצמך ולשם בדיוק זה מוביל. את תתחרטי אחרי זה... את תכנסי למערבולת עד שתצעקי. אז תתאפסי ותפסי תראש עכשיו, עקרונות לא זונחים. תתיישרי, תהיי אמיתית גם ברגע זה. גם אז עכשיו ואח"כ יש אלוקים.

בא לי לקלל, אני לא יודעת מה עובר עליי
מאיפה מגיע התסכול הזה?
למה אני כל כך חסרת כוח?
מה. עובר. עליייי.
לא, צאי מזה. לא "פחות מחודש". בשיטה של ספירת זמן את רק תהיי אומללה ואחרי זה תתחרטי על זה שלא ניצלת את הזמן. כל יום בפני עצמו, כל יום שווה את זה. פסדר, מאתגר. מה קשה? שהיא מקללת? שהיא מתמסטלת? בעיה שלה, תהני מהחיים בובהלה, את באה לעשות תעבודה.
את יודעת מה במדויק. וכל יום זה מתעלה יותר.
ומה, אין לך כוח השבוע לעוד מבחן? כולה מבחן אחד, זה
יכול להיות נחמד להתאמץ קצת.
פשוט תעשי סדר יום ואל תתפזרי לך. ומותר ללבוש את הדברים החדשים, ומותר לשמוע שירים, ומותר לטייל קצת. רק תתאוורי והאויר כבר יכנס בך

אם לא הייתי חווה מה זה מדרשה לא היה סיכוי שהייתי הולכת לעשות שנה כזאת. עכשיו אני עדיין מלאה חששות אבל מחכה לזה, בכל זאת. אני באמת חייבת איזו חממה תורנית לפחות לזמן כלשהו...
לא משנה איך זה יהיה, אני מקווה שלא אהיה כפויית טובה, אני מקווה שזה לא יהיה גם כן מעצבן. אבל לתורה יש תכונה שמפצה על כל זה... כי אתה פשוט מתעסק במשהו גדול יותר, אז איך אפשר להתקטנן?
כאילו עדיף מה שקורה בינתיים. אוף. אני שונאת את עצמי. אני כבר יודעת... עכשיו הם עבריינים מדי, אבל במדרשה מי שתהיה העבריינית תהיה אני. שם יש חוקים נוקשים מדי בשביל בנות כמוני. אני מקווה שלא יהיו להם יותר מדי הזדמנויות לבחון אותי. ושתהיה לי מספיק סבלנות להבליג כשזה לא יהיה מהותי... שתהיה לי סבלנות גם כשלא ישמעו אותי. שאני לא ארצה להוכיח בדווקא שום דבר. שאני אדע לסתום את הפה ולא להראות חולשה לפני כל אחד. כמו עם הרבנית ההיא... לא הייתי צריכה לפרט לא משנה מה היא שואלת. לא לשקר, אבל גם לא חייב להגיד את כ-ל האמת.

שיעבור במהירות
אין לי עניין בתהליך כלשהו רק שיעבור הזמן והעכשיו יחלוף
ואם כבר עובר, שיעבור בצורה טובה, ככה סתם, כי נמאס לי להיות משהו
נמאס לי מהם, אני רוצה רק את עצמי עכשיו