קצת אנוכי מצדי להתעצבן על זה שאנשים מתעצבנים... מי נתן לי זכות בכלל
אי אפשר לתקן אנשים אחרים... קשה להסתכל מהצד, אבל הוא יצטרך ללמוד את זה לבד...
מה נשאר לי לעשות עכשיו- משהו טוב?
לא יכולתי להתאפק אז עזבתי אותם וזה היה הדבר הנכון לעשות. איך בדיוק חשבתי שדברים קורים בזמן ואין מה לדאוג... ואז זה בא. עם הדאגה הזאת שאין לה עדיין פיתרון. בגלל שהזמן לא טוב. כביכול.
אני סתם כאן, חושבת מחשבות לא יעילות כמו "כמה הזוי"
נו הלאה
מה עושים פה? ... אולי באמת... כלום.
