יוֹדֵעַ מְבֻקָּשִׁי
אֶת – 
אֶת נִשְׁמָתִי

יוְשָׁב, מְכֻנָּף
הִבְפִּינוּכוּ כְּבָר נָמַס
רוֹכֵן, כָּךְ, מְכֻנָּס
קוֹל מִתְגַּלְגֵּל מִנַּפְשִׁי
דּוֹרֵשׁ לְבַטֵּא בִּשְׂפָתִי

רַק צְעָקָה חִוֶּרֶת
בּוֹדֶדֶת
קוֹרַעַת אֶת הַשָּׁמַיִם
כְּמוֹ הַלַּיְלָה וְהָהָר שְׁמוּלִי
בּוֹדֶדֶת
כְּמוֹ אֲנִי

נְהָמָה מִתְהַפֶּכֶת מִבִּטְנִי
אֵלַיִךְ תְּשׁוּקָתִי
נִשְׁמָתִי –
עַד מָתַי תִּהְיִי מִסְתַּתְּרָהּ?

הַיגַּלִּי נָא
אֲבִיאֵךְ אֶל גַּנִּי – כְּכַלָּה
כְּמוֹ יָרֵחַ חֶצְיוֹ אָפֵל
בּוֹדֵד בִּלְעָדַיִךְ

אֲנִי רוֹקֵד כְּשַׁלְהֶבֶת נֵר
אֶל הַחֲצִי הֶחָשׁוּךְ

אֵלַיִךְ
כֹּסֶף
מִתְגַּעְגֵּעַ
מָתַי נִהְיֶה לִנְשָׁמָה יְחִידָה
כָּאֲבוּקָה
בַּלַּיְלָה וַעֲרָפֶל
כְּיָרֵחַ שָׁלֵם בַּלַּיְלָה אָפֵל

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.

והגוף נודם, והנפש זועקת

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַלֵּב יִשָּׂרֵף

כְּמוֹ אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת

בּוֹהֲקוֹת

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת.

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַחוֹשֶׁךְ יִצְנַח

בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת

עַד שֶׁאַחֲרוֹן מַשְׁבְּרֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף

יִדּוֹם כְּאֶלֶף תּוּפִּים מַכִּים.

תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכְּחִי

אֶת כְּאֵב הַבַּלָּהוֹת

בֵּין יָדַיִם חֲרִישׁוֹת

אֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלֹּא בָּכִית

וְהַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ

וְלֹא יַגְלִידוּ

לְעוֹלָם.

תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר

כָּל עוֹד רוֹאִים

עוֹלָם שָׁחוֹר

מִבַּעַד לִירִיעָה

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר עוֹד לִבְרוֹחַ

וְלִצְנוֹחַ

לַמִּיטָּה.

הסיפור נגמר,

החתימה נחתמה והפתק נשלח.

וכל אחד נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום.

ועכשיו מתחיל סיפור חדש,

שבו אין לי חלק אצלך.

ולך, אין חלק אצלי.

ושקט כאן.

וטוב.

וחדש.

ואשריי על הבחירה והדרך.

ואיזה פלא אני.

אני פשוט פלא.

שבחרתי בי,

למרות שפחדתי להסתכל בראי.

גובליני הקשת ירדו ביחד בסולם, זזים כיחידה אחת לאורך כל הדרך. החשיכה שאפפה את אתר הבנייה עמעמה את צורת החפצים, הגובלינים התרוצצו ביעילות על הבטון היצוק, שומרים על שתיקה מושלמת. הגובלין הכחול, שרץ בראש השיירה, נעצר על פתח אתר הבנייה וסימן לגובלין שמאחוריו לעצור. הוא הציץ אל מעבר לשער הפח, הרחוב היה ריק. הוא סב לאחור וראה את כל שאר הגובלינים מביטים בו בציפייה. הגובלין האדום ניגש אליו וקירב את אוזנו אל פיו, הגובלין הכחול לחש לו כמה משפטים באפרכסת וחבורת הגובלינים התפצלה עד מהרה לשני חלקים - הגובלין האדום הוביל שני גובלינים לימין, והגובלין הכחול לקח שני גובלינים לצד שמאל. שתי הקבוצות חצו את רחובות העיר בטפיפות מהירות, מתחמקים מאור הפנסים של המכוניות המעטות בכביש ומבריחים חתולים סקרנים בשריקות חדות. מלך החתולים כבר היה מודע לכל העניין, וגם הייתה לו תוכנית. שתי הקבוצות נעות אל אותה נקודה משני מסלולים שונים, היעד - פח הצפרדע הענק שמאחורי חנות הדגים. בדיוק ביום הזה, בדיוק בעוד רבע שעה, כל הדגים שלא נרכשו בשבוע החולף יושלכו אל תוך הפח האגדי. אם יש דבר שגובליני קשת אוהבים יותר מיום גשום זה דגים מקולקלים. אבל גם חתולים אוהבים דגים, ומלך החתולים אוהב דגים יותר מכולם. הגובלינים חכמים, והם גם יכולים לשרוק חזק, אבל אין להם את המספרים שיש למלך החתולים. שלושים חתולים נפרשו מסביב לחנות הדגים - כל אחד בפח אחר, לגובלינים אין מושג מה מחכה להם. המלך עצמו צפה במתרחש ממרומי הקומה ה37 בבניין יוקרתי המיוחד במרכז העיר. הוא הספיק להגות את התוכנית ולהעביר אותה אל חבריו, אך בלילה שבין יום אחד למשנהו, הוא ניסה לאכול חתיכת גבינה שהייתה לכודה בתוך תיבת ברזל גדולה; מסתבר שגבינות יותר חכמות משחשב, כי ממש כשהחל לנגוס בגבינה, דלת מתכת גדולה נסגרה לפתע על ישבנו והעיפה אותו קדימה. אחרי זה הוא חש דקירה והכל נהיה מטושטש. הדבר הבא שהוא זוכר הוא ריח מסריח של עשן וספה מלוכלכת. איש לא מקולח האכיל אותו צ'יטוס בטעם גבינה, וזה לא היה רע, למען האמת. אך לכל דבר טוב יש גם סוף - יום אחד הוא הושב לכלוב ושונע אל בית קפה מקומי, בו איש בהיר עור הביט בו מקרוב וחייך. הוא הבין שמי שהאכיל אותו בצ'יטוס גבינה מדבר עם האיש בהיר העור, הוא לא הבין על מה הם מדברים, אבל לבסוף האיש בהיר העור לקח אותו אליו הביתה, בית שממוקם בקומה ה37. ולכן הוא יושב עכשיו על פוף ורוד, צופה בגובלינים חוצים את הרחובות משני צידי הבלוק. הוא קיווה שהסגן שלו יעשה עבודה טובה, אמנם אין לו מה להרוויח, אבל הוא לא רצה להפסיד את שמו הטוב כמתכנן תוכנית מדרגה ראשונה. הסגן כשלעצמו התרחץ במזרקה לא הרחק משם, בועט במטבעות חלודים בכפות רגליו העדינות. הוא העדיף את הניקיון של המזרקה על פני הסירחון של פחי האשפה. הוא יגיע לזירה רק כשהעניין חלוט וגמור, הפרווה שלו עדינה מדי בשביל דרמות ולחץ מהסוג הזה. למען האמת, גם אנחנו הצופים מהצד לא יודעים את האמת. האמת היא שגם הגובלינים וגם החתולים לא הבחינו בכך שפחי הצפרדע קמו לתחייה בחודש האחרון, ושהסכנה הגדולה ביותר נמצאת דווקא ממש מתחת לאפם.  

בֶּחָלָל הַמּוּאָר

צוֹעֶדֶת דְּמוּת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַכִּיר,

כּוֹבֶשֶׁת אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

כָּל צוֹפֶה מְטַלְטֵל רֹאשׁוֹ בִּפְלִיאָה,

הָאָמוֹרַפְיָה מְדַבֶּקֶת,

קָהָל לָכוּד בְּרֶשֶׁת מֶשִׁי,

מוֹחֵא כַּפַּיִם בְּשֶׁקֶט.

מְלָכִים מִתְכּוֹפְפִים

אֶל הַמַּטְאֲטֵא,

לֵיצָנִים מְנִיפִים מֵעֲלֵיהֶם שַׁרְבִיט נוֹצֵץ,

אֲפִלּוּ הַסּוּס

הִפְסִיק לָלֶכֶת עַל אַרְבַּע.

וְרַק אַתָּה,

צוֹפֶה מִשְׁתָּאֶה,

יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק

מִי אַתָּה

בִּכְלָל.

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה