בס"ד
אנחנו כואבים וחסר לנו, לא הגענו אל הגאולה השלמה. נראה שאין לנו אפילו את ההבנה מה חסר לנו.
הגמ' מביאה שאחרי החורבן היו בעם ישראל כאלה שרצו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. ואומרת הגמ' שחז"ל לא קיבלו את זה משום שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ושאל הרב יעקב שפירא: האם אין בינינו צמחונים? האם באמת איננו יכולים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין? וענה, שאין אנו יכולים לעמוד בצער של הגזירה, בדלדול החיים שמגיע עם גזירה כזו. מוטל עלינו לפעול, להתקדם, אלה החיים שה' ייעד לנו. דלדול החיים (אף שנוכל לעמוד בפרטי הגזירה) ממעיט את החיות שבנו, את היכולת לעשות מה שמוטל עלינו.
כל השנה אנחנו עובדים (לפחות משתדלים) לתקן, להתקדם, לשפר. ובתשעה באב אנחנו יושבים לארץ ומתאבלים על עוד שנה שהבית עדיין חרב, שהגאולה הגשמית לא הושלמה, כל שכן הרוחנית. חז"ל תיקנו לנו הכנה ליום הזה כדי שנוכל להגיע מוכנים להתאבל, לקבל ולקחת מהיום הזה.
בתשעה באב אנחנו יושבים על הארץ, קוראים קינות, חושבים על הצרות ועל הגלות ובוכים וקוראים לה' שיושיע אותנו, שיגאל גם את עצמו איתנו.
וגם מנסים להבין, מה היום הזה בשבילנו? האם אנחנו מרגישים כל כך בגלות?
ואולי זו צרה גדולה יותר - אנחנו אפילו לא מרגישים מה חסר לנו. לא מבינים כמה החיים שלנו מנותקים מה', מנותקים מחיי הטהרה שיש בזמן בית המקדש. חיים מלאים בדבקות וקירבה לה'.
ואז (בתקווה) אנחנו חוזרים בתשובה, ומצטערים על דלדול כוחות החיים שלנו, על כך שאנחנו לא עושים ולא פועלים מספיק.
וכשאנחנו מתעוררים למחרת, מופיעה ההקלה - מגיעה מנוחה. ובין הזמנים, וחופש, וחזרה למסלול החיים! ומה כל זה היה? זהו?? ושוב חזרה לחיים ונתראה שוב שנה הבאה?
התקופה הזו של שלושת השבעות בנויה מ: ההכנה ליום עצמו, ומהיום עצמו.
מחר אנחנו נאלצים לשים את אופי ההכנה בצד. אין ביכולתנו להתאבל במשך כל השנה. ויותר מזה, אין באבל כזה תועלת – כמו אותה אמא שממאנת לקבל תנחומים על בנה. באבל שכזה חסרה העשיה, ההתקדמות והתיקון.
לכן, אנחנו חוזרים לחיים, חוזרים לכוחנו. אך האם חזרנו באותו מצב? האם ההכנה היתה לשוא?
העבודה שלנו ומה שהשגנו ביום הזה, היא התשובה: האם הצלחנו להתחבר לחוסר, לכאב, לגעגוע, לצער השכינה? האם הצלחנו לעורר רחמיו עלינו? האם הצלחנו לנסות ולתקן מכאן והלאה את מעשינו? להיות ראויים לגאולה שאנחנו רוצים. האם אנחנו חוזרים למסלול החיים המוכר שיביא אותנו חזרה לתקופה הזו בשנה הבאה? או שמא אנחנו לוקחים איתנו מטען מהיום הזה, הבנה שזה בנו, בכוחנו? שמוטל עלינו לעבוד, להשתפר, להשתנות, להתקדם, ואז בעז"ה להיות ראויים לגאולה שאנחנו מקווים ביום הזה.
אם נזכה לצאת עם מחשבות, קבלות והבנות מהיום הזה, אפילו שאנחנו חוזרים לשטף החיים הרגילים ולומדים תורה ואוכלים בשר ושותים יין ומתקלחים ושומעים מוזיקה (כי אלה החיים), הרווחנו, בגדול!. שברנו את המעגל שחוזר לצערנו כבר יותר מ2000 שנה. ומקווים אנחנו שבשנה הבאה כבר נהיה במקום אחר, אולי במקום אחר לגמרי. שנה זה המון זמן! שנה של עבודה, שנה של התקדמות. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא." בכל יום! נכון, קשה לנו לחיות ככה - שממש מחר יבוא המשיח או אפילו עוד חודש. אבל עוד שנה? כמה שינויים והפתעות יכולים להיות בשנה? תוך כמה זמן מגפת הקורונה שינתה את העולם ללא היכר? זה בהחלט יכול לקרות תוך שנה!
האם לקחנו משהו מהיום הזה כדי להיות ראויים לגאולה הזו?
שנזכה!
