ואני מריגשה חטטנית 

מה אכפת לי ככה מחיים של משהו אחר...

שיאווו קשה לייי

או בשפתו של התם הקדוש מסיפורי מעשיות- "ועוד למה לנו לדבר מאחרים?" כי איננו מאושרים מספיק במה שיש לנו. כיצד נהיה מאושרים במה שיש לנו? כשנתחבר לנקודות הנצח בחיינו, הנקודות המאירות והאינסופיות שאין שום חושך שיכול להחשיך אותן, הלא המה התורה והמצוות שעיקרם להוביל אותנו לקשר אישי עם ה', קשר שברגע שהתחלת- כבר קשה מאוד להרחיק אותך ממנו.

אני ממליץ ללמוד ולנהוג את הנהגותיו הקדושות של התם מסיפורי מעשיות (מעשה מחכם ותם) ולהשיח עם ה' בשפתך האישית דבר שבונה יציבות ומקום בטוח בנפש כך שלא נצטרך להביט בעין רעה (או אפילו סקרנית) על אף אחד. נגלה- כל הטוב נמצא בתוכי בחלק אלוק ממעל ששתל הקב"ה בליבי ואם כן נשתדל לקבוע זמן ביום לשפוך את ליבנו לפניו ולחפש את אותו הטוב.. (אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי...)

ובמייחוד שזה גם קושר אליך ....אישית...

טוב אללה בהצלחה לי עם זה...

פושט זורמת עם החיים!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....