את צריכה ללמוד לחיות עם זה

אבל אני חושבת אל זה יותר מידי

את פשוט צריכה להעסיק את עצמך, ליזום, לעשות, להרים דברים לחיות לאט לאט זה קצת ימחק לך

תקבלי על עצמך משהו שאת עושה פעם בשבוע וזהו תזכרי בזה אז

אני למשל כל יום חמישי עוצרת לקורא תהילים לעילוי נשמתם

אין עליך

אבל כל פעם שאני רואה אותה זה עולה לי

לכולם.. היום ראיתי על התינוקת שנולדה הכל עלה לי רציתי לבכות בסוף זה משהו עצוב

אבל השאלה אם ביום יום זה עדין חוסם אותך מלהיות את?

צריך לדעת לקום מתוך הכאב לעשייה, להפסיק לבכות ולהמשיך בחיים, אנחנו לא יודעים למה ה' עשה את זה, דבר אחד אנחנו יודעים, זה מה שטוב.

ויותר קרוב לאסון

ובאמת פחדתי ללכת אבל אחרי שהלכנו משהו השתחרר לי 

זה יותר טוב  (לחלק מהאנשים) לראות את זה מאשר לדמיין 

באמת באותו רגע הייתי קפואה לא היה לי שום רגש אבל בפנים צרחתי, בכיתי, השתוללתי אח"כ הלכנו להתפלל ונרגעתי קצת...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....