בליל תשעה באב ב"ה הייתי בכותל,
ואז הלכתי עם חברות לאיזור של הכותל הקטן והשער שלידו(נראלי שער הברזל?)
קיצור,
מרוב אנשים לא יכולנו להכנס לכותל הקטן אז התיישבנו שם בסמטה מול השער
עם עוד מלא אנשים ושרו שירי כיסופים וכולי
ואז פתאום קלטתי שבאמצע הסמטה,ליד איפה שאני וחברות שלי היינו ועוד כמה בנות, יש שם כזה פתח לבית של ערבים, ועמדו שם איזה 4 ערבים כאלה עם שרירים ומבטים מפחידים כאלה
והם הסתכלו עלינו ומדי פעם אחד מהם כזה חייך חיוך שממש אבל ממש הפחיד אותי.
ולמרות שבכל השוק היו טונות שוטרים, ליד הסמטה הזאת לא היה אפילו שוטר אחד
ואז פתאום איזה ערבי אחד בסמטה אחרת צעק משו, ואז אחד הערבים הנ"ל חייך את החיוך האיום הזה והלך לאיפה שהיתה הצעקה.
וכאן אני רוצה לספר לכם משו
עד לא מזמן הייתי מהסוג של הלא פחדנים בכלל.
בכיתה ט' לא היה אכפת לי להסתובב גם במגדל העמק ב11 בלילה לבד,
והייתי מסתובבת עם חברות בשנתיים האחרונות בסיבובי שערים ובשוק וכו'
ופתאום מאחרי הקורונה(נראלי זה התחיל אז)
נהיתי פחדנית יותר
או פשוט יותר מודעת
קיצור,התחלתי אשכרה לפחד
עם התגובות הפיזיות, כמו נשימה קצרה יותר, דופק יותר חזק,אנדרנלין.
ואמרתי לחברה שאני הולכת לקרוא לשוטרים
דיווחתי לשוטרים שהיו רק 2 סמטאות משם
והלכתי הביתה
אבל לא היו כבר המון יהודים בסמטאות האלה אז נצמדתי בלי לחשוב לאיזו קבוצת בנות חרדיות,
שבסוף הסתבר שהם הלכו דרך שער שכם(
) ואני כזה כל הדרך מתפללת לה' שלא יהיה פיגוע או משו.
על אמת פחדתי שמשהו יקרה לחברות שלי.
וזה היה לי מוזר הפחד הזה...
קיצור עד שיצאנו משער שכם,
התברר שלא היו רכבות
אז הלכתי עד למאחורי כיכר ספרא בשביל קו 1,
וכל הדרך אני בסטרס שאולי מישהו יבוא מאחורי\מלפני\מצדדי
כל מכונית שעברה-אני עוברת למאחורי משהו ומתכוננת לקפוץ.
כל בנאדם- אני יורדת לכביש ומחזיקה את הפלאפון שכבר מוכן עם 1-0-0
זה היה הפעם שנראלי הכי פחדתי ממשהו בסגנון של "אולי מישהו יעשה לי משהו"
סופריקה
