אלא שסופרי המלכים היו אינטרסנטים, כלומר יתכן ויש גרסאות נוספות לכל הסיפורים בנביא?

שהקבה בחר להנחיל לעם ישראל

אותו עם שהקבה מאוד רוצה שילמד תורה ואת דבר ה'

זה כזה מופרך להגיד שהקב"ה שמשגיח על העולם כולו

שמר על הדברים בדיוק איך שהוא רוצה שעם ישראל יקבל אותם?

אבל נניח קח את הסיפור של הריגת גוליית, מי באמת הרג אותו?
ישנם כל מיני מסרים סותרים שמראים שספרי הנבואות לא מכילים רק נבואות אלא גם סיפורים אינטרסנטים או מגמתיים.

ומברכות ההפטרה: "נאמן אתה הוא ה"א ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה.."

לא שהנביאים עצמם היו אינטרסנטים- בזה אין לי ספק. - בית המדרש

אחרי הכל לא תמיד הנביאים כתבו את הנבואות שלהם עצמם, לרוב אלו היו סופרים אחרים.
ולכן שאלתי האם יתכן שכאשר יחזרו עשרת השבטים אולי נגלה גרסאות אחרות?

גם נתתי דוגמא לסתירה (שאפשר ליישב בכל מיני דרכים, אבל זה רק מראה שלא תמיד הסופרים היו עקביים)

ועל הספרים אנו מברכים את הברכות, ועליהם נאמר העיקר. 

מנין ההנחה שאלו סופרים אחרים?

כאשר עיינתי בפסוקים ראיתי שהדעה הזה – שיהושע כתב ספרו – רחוק מאוד... בעבור הכתובים שיעידון יגידון שלא כתבם יהושע. אמר בהקמת האבנים בתוך הירדן (ד', ט): "והיו שם עד היום הזה"... ואמר (ט"ו, סג): "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה"... ואם יהושע כתב כל זה איך יאמר בהם "עד היום הזה"? והנה הכתיבה הייתה סמוכה לעשיית הדברים ההמה וכה מאמר "עד היום הזה" יורה בהכרח שנכתב זמן רב אחר שקרו הדברים...

אבל שוב, איך זה מסביר נניח את הריגת גולית בידי 2 אנשים שונים?

דברי הימים מיישב את הסתירה הזאת ספציפית:
ותהי עוד מלחמה את פלשתים ויך אלחנן בן יעור [יעיר] את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים (דברי הימים א כ ה)

מהרמב"ם בחלק משמע שזה נאמר דווקא על נבואות.
בנוגע לברכות אתה צודק -
ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה (כסף משנה).

היו בעלי רוח הקודש. הם החליטו מה יכנס לתנ"ך, ובאיזה דרגת קדושה (למשל, שמואל בנביאים ורות בכתובים. למרות שלפי חז"ל את שניהם כתב שמואל הנביא). יכול להיות שספרים כמו "דברי הימים למלכי ישראל" וכד', לא נכנסו מהסיבות האלה.

אחרי שנות דור אצל אנשי כנסת הגדולה, שוד=אי לא הושפעו מאף אחד מהאישים של בית ראשון, אז לא.

באמת בספרים החיצונים זו הנחה מתקבלת על הדעת, לפחות לגבי חלקם. 

מוזמנת להקשות מפסוקים ספציפיים.

גם בימינו, יש המון צורות הסתכלות וניתוח, כל אחד מזוויתו בהתאם להשקפת עולמו ומטענו הקודם. כמעט כל צורות ההסתכלות אלוהיות, כי כולנו חלק אלוה ממעל, ואל דעות ה' - מכיל את הדעות כולן.

כך גם לגבי אירועים שקרו אז. סביר להניח שכל סופר כתב את הדברים מזווית ראייתו.

אלא מאי? שיד ההשגחה סיבבה שדווקא הגירסא שיש בידינו (מעצם זה שהיא בידינו ולא אחרת) היא זאת שיהיה בה את מימד הנצחיות, שיהיה בה את המסר הרלוונטי ביותר לעמ"י ולאנושות בכללה. או במילים אחרות - רוח הקודש. כל הגירסאות כנראה נכונות, כי באינטרס הפרטי של האדם יש גרעין של אמת. אבל זוהי אמת לשעתה. האמת לדורות נבחרה על ידי קורא הדורות מראש.

הרשי לי להגיב בחריפות שלא כדרכי- איפה האמונה? אינטרסים? איך אפשר לדבר על צדיקים כאלה שראו מראות אלוקים עין בעין והיו נקיים מתאוות בתכלית והיצר הרע שלהם היה משהו שאנחנו לא מבינים בכלל..

נביאי שקר היו. אבל נביאי האמת? הכל אמת ורוח הקודש ששייכת לכל אחד ואחד באופן פרטי ולאומה הישראלית בכל רבדיה ואופניה וגילגוליה וההיסטוריה שלה.

מה אנחנו רוצים? לעבוד את ה'! מה זה משנה אם השכל שלנו מבלבל אותנו לאמר- פה זה נראה דומה לשיקול אינטרסנטי פולטי כזה או אחר, תתעלם ממנו (בנקודה הזאת, יש הרבה דברים שמצווה להשתמש עם השכל..) אם המטרה היא לצבור ממון, ידע וגאווה ומקצועיות בעולם הזה שמייחס חשיבות עצומה לשכל ומקטין את האמונה עד לאשפות, אז באמת אולי את צודקת והיה מקום לדיון. אני מקווה שאת לו ככה ואף אחד לא ככה.

(ההמלצה שלי ללימוד תנ"ך- יש את המלבי"ם שהוא פירוש נפלא ואמוני מאוד וכן אם אדם יתחיל לעיין בתורות של רבי נחמן היכן שהוא מזכיר איזה פסוק, יראה שכל הפרק והסיפור מקבלים תפנית פנימית ומשמעותית שיש לה אמירה עמוקה ופנימית גם לגביך היום שמתיישבת גם לפי הפירוש הפשוט!)

שהתבררה כלא נכונה.
כי אם סופרים (לפי אסכולה ארכיאולוגית כלשהי) כתבו את הנביאים הרי תיתכן אינטרסנטיות, אבל אם זה כמו שהתברר לי- אז אז חזרתי בי אם ראית.

ספר דברים בכלל נכתב באזור תקופת חיזקיהו מלך יהודה

אבל לאותם כופרים של ביקורת המקרא אין מילגרם של אמונה ודעת תורה

ולכן הם מגיעים להשערות כוזבות וכל כך מגוחכות, שלעיתים קרובות נוגדות את השכל הישר ואף את הממצאים הארכיאולוגים של חבריהם לקולגה.

הארכיאולוג שידוע בזה לשמצה הוא ישראל פייקלשטיין כשמו כן הוא - פייק.

לכל ממצא שיתאים למקרא הוא יחפש תירוץ דחוק מתחת לסלע, כדי לדבוק בכל יכולתו לאמונה האיוולית של ביקורת המקרא.

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד