י"ז באב תשפ"א 11:54

הזכות להישכח היא זכות כמו כל זכות כאן בעולם.

היא הזכות שלא להיות מוכר על ידי אנשים רבים כל כך במהלך חייך.

כל אדם שפוגש אותך ומכיר אותך, את יכולה לומר לו- זהו. אני לא רוצה שתכיר אותי יותר. מחק אותי מרשימת האנשים המוכרים במח שלך. ואני יכולה לדרוש ולבקש זאת. כי יש לי את הזכות להישכח.

 

הלואי שזה היה במציאות ולא רק ברשימות תפוצה של אתרים. הלואי שבאמת היה אפשר לזרוק זכרונות של אנשים לארכיון, ולא להיתקל בהם באמצע כל מקום. ככה אולי יהיה מקום לדברים חדשים, לאנשים חדשים.

 

 

אבל מסתבר שהעולם לא עובד ככה. ואם כך, גם לא אמור לעבוד כך. אני, כאדם בוגר צריכה להתמודד עם כל הזכרונות שלי. ועם כל הזכרונות של אנשים שאני מכירה והכרתי. שום דבר אי אפשר למחוק בכח מהזיכרון. רק מה שכבר נמחק מעצמו, כנראה שהיה מיותר ונשכח. וכל מה שיש ועודנו- נחוץ לי, במוקדם או במאוחר.

זה קשה להאמין שזה כך. אבל האמונה היא נותנת לנו את הכח לחיות, את הכח להישען על דברים חולפים, ועל אנשים חולפים.

יש מצווה כזו- שש זכירות תמידיות, שה' אומר בתורה 6 פעמים לזכור בכוונה משהו מסויים. לזכור מה קרה למרים, לזכור למחות את עמלק, ועוד כמה שאני לא זוכרת (כמה אירוני) עכשיו.

מה זה אומר? זה אומר שאפשר להזניח זכרונות ולתת להם לשקוע ולהעלות אבק. אבל יש דברים שצריך לרענן אותם כל הזמן. יש תורה בעולם, אני שבה ומזכירה לעצמי.

 

בסוף הכל יסתדר, הכל יחלוף. העולם מתחדש בכל יום וכל רגע, ובאותה נשימה גם משהו נגמר בכל יום, בכל רגע. מה שיישאר איתי בעתיד הוא מה שאני אתמיד לזכור, אתמיד להיזכר בו. וזה אולי יהיו אנשים מסויימים שהקשר איתם יישאר לאורך זמן. אולי חפצים שאני לוקחת איתי. אולי תאוריה או תפיסת חיים. ואולי אני אבחר להיות קשורה לנצח, לדברים נצחיים כמו קודשא בריך הוא ואורייתא. כי הרי הם ואני אחד.

זה דבר ששווה לזכור.

אין עוד מלבדו

 

(אני בת)

י"ז באב תשפ"א 13:47
י"ז באב תשפ"א 13:52


אין עוד מלבדו

 

(אני בת)