כאילו איך אני יסביר את זה ואולי אנשים לא יסכימו איתי ויגידו שככה מנצלים אותנו אבל בכל זאת שלהיות אנושיים יותר מכל האנשים, להרים לכלוך שראית על הרצפה גם אם אתה לא זרקת בשביל שאר ישראל לא תהיה מלוכלכת שאם מישהו צריך עזרה לעזור לו. תכלס מה שמאפיין חיילים דתיים ערכיים, מה שמעריכים בהם זה ההתנדבות, הרוח, האידיאל... להתנהג בכבוד לכל בן אדם

טוב הבנתם "דרך ארץ קדמה לתורה" זה בערך כל מה שאמרתי עכשיו במשפט...

כאילו לא שזה ממש לא נכון אבא שלי ממש מהאנשים שמרימים כל לכלוך מהרצפה וזה...

אבל אני מכירה הרבה חברות שלי שלא מזיז להם והם יזרקו כל דבר על הריצפה....

אני אולי לא זורקת על הרצפה אבל גם לא מרימה 

(אליו שאני יצליח להגיע לרמה הזאת...)

והזה של הדרך ארץ אז אני יספר סיפור לא הכי נעים שקרה לי בכיתה...

הייתה לי מורה חילונית בבית ספר והיא לימדה אותנו שיעור האשרה כזה קיצור חברות שלי ממש היתחצפו ברמה שהם אמרו למנהל פעם שהיא סרטה את חברה שלי ואז חברה שלי סרטה את עצמה...

קיצור המנהל פיטר אותה (ניראה לי) ואז בשיעור האחרון כאילו פרדה היא אמרה לנו שהיא מלמדת בבתי ספר חילוניים והם מכבדים אותה שם יותר ממה שאנחנו מכבדות אותה וזה...

(גם בשיעור פרדה בנות עשו בלאגן...)

קיצקץ רציתי להגיד שגם אנחנו הדתיים צריכים להשתדל יותר בעניין הזה

וחוץ מזה זה משהו שאמור להפיין אותנו בתור עם ישראל

לנהוג גם אם הם לא עושים את זה... וזה לא אומר שמי שלא ככה הוא לא דתי פשוט בקטע שלדעתי זה השאיפה... ככה בן התורה האידיאלי מבחינתי (גם בת התורה האידיאלית)

אני חושב שזה מאוד מאופיין בחיבור לתורה. כלומר - להאמין שהיא אמת, שדבריה אמת, שהיא הטוב והיושר והצדק. 

לא להתייחס אליה כעול ו"בעיה שהסתבכנו איתה" שצריך למצוא איך לפתור ולסתור..

אולי בשתי מילים: אכפתיות, הזדהות. 

(קשה לי לבטא במילים, ועוד בכתב.. את הנושא הזה, שהוא יותר הרגשה. מקווה שמבינים את הכוונה)

מישהו שהתורה מלווה אותו לכל מקום.

לחיות על פי התורה, אבל על פי רצון התורה, רוח ההלכה ולא רק ההלכה עצמה.

ללמוד תורה, ללמוד הלכה, ללמוד גמרא, ללכת לצבא ולהיות שם חייל טוב ומצטיין שלא עושה חילול ה', לא לעשות חילול ה'! לשים מסיכה, לעמוד באדום (ברמזור), לא לקלל, להיות נעים, לאהוב כל אדם... 

קצת רשימת דרישות מוזרה, אבל אני באמת יכולה לנמק כל אחת... אם מישהו רוצה.

זה משפט ממש נפוץ אצלנו בבית, תמיד שאחים שלי אומרים או עושים משהוא לא במקום.

אני אומרת להם "לא ראוי לבן תורה".. למשל יותר מדי להתעסק בחיצוניות ובאיך הפוני נראה, 

ותמיד אני אומרת לאח שלי שמכנסיים ממש קצרים, זה ממש לא ראוי לבן תורה, ולצעוק ברחוב על אחיו.. וכו..

כאילו מישהוא שחי את התורה, בכול דקה ודקה, שזה - 

שומר עינים ממש, עם איזה ספר לימוד ככה על היד, להתעסק ממש ברוחניות כזאת.

ולקיים את המצוות בהדרם, ובכבוד ובשמחה.

זה מה שעלה לי ששמעתי "בן תורה"...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....