לגביי מרחק התגובה: ילדים בני שנה וחצי+ בהחלט מסוגלים לזכור וגם להבין מה קרה לפני שעה-שעתיים ויותר.
אל תזלזלי באינטיליגנציה שלהם

לכן לא נגיב אחרי יום/יומיים אלא אחרי כמה שעות אבל במנותק מהסיטואציה.
כל עניין הקנאה זה הרבה פעמים בטרמינולוגיה שלנו כמבוגרים. אני באופן אישי מציגה את התינוק כמתנה, כמשהו מגניב וחדש.
לגביי קנאה בתגובה: הגיוני מאוד שבטווח הקצר זה עלול להחמיר את התגובה של הילד. אבל אנחנו מסתכלים על תהליך ועל תוצאה לטווח ארוך ולא לשים פלסטר.
ילד רוצה יחס. יחס מעודד התנהגות. חשוב לזכור -שכל יחס- מגביר ומעודד התנהגות.
כשילד ירגיש מופסד מזה שהוא מכה (מופסד= לא מקבל יחס כלשהו), לאט לאט ההתנהגות תיעלם.
חשוב לומר שאנחנו לא מתעלמים מהילד שלנו, אלא בנקודת זמן ספציפית של מספר דקות בהם הוא עושה התנהגות לא נאותה. כשהילד יפנים שמתייחסים לנפגד ולא לפוגע הוא יבין שלא שווה לו להתנהג כך כי הוא לא מרוויח כלום! ויתחיל לשנות את ההתנהגות. זה לא יקרה ביום. זה תהליך של למידה. כמו שרוב התינוקות לא רמים יום אחד ומתחילים לרוץ וזה תהליך שבו מתנדנדים, עומדים, צועדים, נופלים...
מה שחשוב זה התגובה שלנו. זה קשה נכון..אבל ברגע שהמבוגר משדר עיקביות בתגובה, דבר ראשון הילד מקבל מזה ביטחון נפשי שהתגובה עקבית. דבר שני הוא מפנים מהי התנהגות נאותה.
דבר נוסף הוא שאנחנו ניתן את מלוא ההתייחסות והקירבה לילד שלנו כמו שכתבתי לנסות בהפרדה מהתינוק למשל שהוא ישן. ז'א אנחנו לא חוסכים יחס מהילד. הוא מקבל את היחס שלו במלוא הסבלנות ולא מופסד. פשוט היחס סביב אירוע חיובי שמתמקד בו ולא סביב אירוע שלילי שנכנס בו התינוק.
את יכולה להגיד כואב. אין שום בעיה עם המילה עצמה...אני אישית מעדיפה להשתמש בטרמינולוגיה של מילים חיוביות יותר אבל זה באמת עניין של העדפה אישית!
נושא נוסף שהעלית לגביי מגע לא נעים כמו ליטוף למישהו אחר שלא מעוניין- מגיל 0 לחנך שכל אחד והגוף שלו ואנחנו צריכים לבקש רשות לגעת במישהו אחר גם אם זה מגע נעים!
וזה יכול להתחיל בגיל ממש צעיר. למשל בת השנתיים שלי לא אוהבת נשיקות בדכ. זה הגוף שלה, ואני שואלת אותה: אפשר נשיקה? אפשר לתת לך נשיקה? אם היא זורמת איתי- מנשקת. אם היא אומרת לא- זה לא! למרות שאני אמא שלה וזה מגע עדין.
היא רואה את זה בבית גם עם אחותה הגדולה וגם ביחסים בין ההורים. זה גיל מוקדם אבל זה קשור גם למוגנות וגם בעתיד לזוגיות...אנחנו מחנכים שלכל אחד יש מרחב אישי, וכל עוד זה נוגע לגוף האישי שלי- לא זה לא. גם אם מדובר במגע 'חיובי'.
מחקרים גילו שילדים לומדים הכי הכי מתוך חיקוי. לא ממלל, לא מחזרה על אותו משפט שוב ושוב. זה פשוט לא יעיל...
ואני בראיה החינוכית שלי מנסה להתמקד בטוב. איך כן לעשות ולהימנע מאיך לא.
האם זה תמיד מצליח לי? לא. האם אני מרימה לפעמים את הקול וחסרת סבלנות? לגמרי כן!
אבל הדברים שכתבתי הם הדרך החינוכית שאני מנסה לדגול בה ולעבוד על עצמי לפעול לפיה