מישהו מהיישוב נהרג בלבנון... השפיע עליי קשות- פתאום אני קולטת שממש מלחמה.
אז... אני רוצה להראות לכם... משהו שכתבתי- אל תצחקו.
אני יושבת, בוכה וכותבת, את זה:
אורי ישב, עיניו נעוצות במסך אך מחשבותיו נודדות למחוזות אחרים. אח שלו שם. אחיו הגדול, אלון. על המרקע התחלפו התמונות, אנשים רבים דיברו וחיוו את דעתם אבל הוא, מה הוא רצה? רק את אלון, ומוטב לא בתוך ארון קבורה. רק שייגמר, מי צריך את זה בכלל? עוד הרוגים ועוד. הוא ידע, הוא הבין, הכל למען ישראל. למען עם ישראל, למען ארץ ישראל, אבל בכל-זאת... ודמעה סוררת בורחת, מחליקה לה אט-אט על הלחי. ועוד תמונה מן המקלט בחיפה ועוד כתב ועוד פרשן, מה לו ולזה? גם אמא ואבא שלו יושבים שם, חרדים לגורלו של אלון, ואחיו, כולם דואגים ומייחלים לשובו בשלום. תחושה רעה מקננת באורי, משהו רע קרה, ליבו אומר לו זאת. עוד כתב בטלוויזיה ובפיו בשורת איוב: כ-13 חיילים הרוגים. רק לא אלון, רק לא אלון. אם לא תפילה, מה עוד נותר לנו לעשות?
------------------------------
לא, זה לא יכול להיות. האם זה ייתכן? איך, ולמה דווקא הוא? זו בוודאי טעות, זו חייבת להיות טעות. אלון, אלון שלו- מת? הוא לא רצה להאמין. כולם בוכים, למה הם בוכים? הוא לא יכול למות- פשוט לא! אורי לא רואה, אבל גם הוא בוכה, בוכה המון. אט-אט מגיעים אנשים, כולם כבר יודעים. רוצים לבוא- להיות שם, לעזור, לנחם. אורי נכנס לחדר שלו, תוך שניות הכרית כבר רטובה כולה. שם, ממש ליד, המיטה של אלון, וכל החפצים שלו, למה, למה הוא? תמונה מונחת על המיטה- אלון צוחק בה, מחייך וזורח מאושר. כך היה כל חייו. והחדר- כ"כ חי ואלון- כבר לא. אורי לא יכול לסבול את זה. אז זהו? ככה זה נגמר? אבל לא היה לו זמן להתכונן! הוא חוזר לסלון- אמא ממררת בבכי, אבא המום וכולם כ"כ אבלים. כל המשפחה שם, רק אלון חסר. אורי רוצה לצעוק: "אלון- איפה אתה? דבר אלי, חזור אלי!" אבל גרונו יבש. לאט - לאט זה חודר ומחלחל, אך לא נתפס- אלון איננו...
מה אתם אומרים?
