לידה שלישית, אחרי 2 לידות בשבוע 41.
שבוע 39+4, יום הולדת של הבעל, מתעוררת ב2:30 מירידת מים (צלולים, ב"ה). מתקשרים לאחותי (שלמזלינו לא משתיקה את הפלאפון בלילה, היא עוד לא היתה בכוננות לידה) והיא מגיעה אלינו במונית. אמא שלי לא עונה לי. הייתי בלחץ לא להתעכב מדי עם ירידת מים בגלל GBS חיובי- חשבתי שצריך אנטיביוטיקה דחוף (בבית חולים הבנתי שלא כזה דחוף, לקח שעות עד שנתנו לי).
ב4 יוצאים לבית חולים מאיר. כבישים ריקים, מיון ריק. הכל רגוע, אני מרגישה מצוין, מתרגשים שזה קורה 
קצת בריקסטונים אבל לא משהו חדש. נשכבת למוניטור על הגב- שוכבת שם איזה 40 דקות ובזמן הזה יש לי שני צירים שאפילו קצת כואבים כשאני ככה על הגב. הרופאה מכריזה פתיחה 2.5, שואלת אם אני רוצה לרדת למחלקת אם ועובר או חדר לידה. אני מבינה שחדר לידה משמעו פיטוצין, ואני בשאיפה להימנע כמה שאפשר מהתערבויות ולכן בוחרת ללכת למחלקה. פותחים לי וריד ואנחנו והולכים למחלקה, שם אני מחכה באיזור המתנה כזה איזה שעה כי יש החלפת משמרות. אבל לא מפריע לי- אין לי שום ציר כל הזמן הזה. ב8 מקבלת מיטה, ואמא מתקשרת לשאול מה קורה. היא אומרת שיש לה ב11 תור שחיכתה לו שנה ולצערה כנראה לא תוכל להגיע ללידה. אין לי בעיה עם זה- אני גם לא יודעת אם בכלל אלד היום, בינתיים אין התפתחות. היא מלחיצה אותי שיזרזו אותי עוד רגע, אבל אני מבררת ויתנו לי יומיים לפני שיזרזו.
בתשע אני מתחברת לשיעור בזום, בעלי פותח מחשב ומתחיל לעבוד, ואמא מודיעה שהיא ביטלה את התור והיא יוצאת אלינו. אני נכנסת ללחץ מזה, שעכשיו אני חייבת ללדת, אומרת לה לא לבוא כי אין שום התקדמות, אבל היא מתעקשת. בעשר וחצי השיעור מסתיים ואני לא מתחברת לשיעור הבא- עולה ויורדת את 6 הקומות של בית החולים אבל אני מתחילה להסתחרר מזה, והרגליים מאוד מתעייפות אז אחרי שלושה סבבים אני חוזרת לחדר ומנסה לישון קצת (בכל זאת ישנו רק שעתיים בלילה).
במחלקה מותר רק מלווה אחד, אז כשאמא מגיעה היא מחכה מחוץ למחלקה ושוב זה מלחיץ אותי ולא נעים לי ממנה. בסביבות 1 בצהריים בעלי יוצא להתפלל ואחר כך מוצא לעצמו צהריים (אני אכלתי ממה שהגישו בבית חולים) ובזמן הזה אמא שלי היתה איתי. הוא חוזר בערך ב2, כשבזמן הזה התחילו לי צירים לא כואבים ולא צפופים. אמא מתרגש שקורה משהו, מורידה אפליקציה ומתחילה לתזמן: כל 10-15 דקות ציר של דקה. הם לגמרי נסבלים, אני עם מחשב סוגרת פינות בעבודה הסמינריונית שצריכה להגיש באותו ערב. בהתחלה ממש מתעלמת מהצירים ורק אומרת לאמא לתזמן, בהמשך נושמת עמוק עם כל ציר ומוציאה את האוויר בשששש ארוך ואז חוזרת למחשב.
ב16 הצירים כבר יותר משמעותיים, קשה לי להתרכז בעבודה ואני רוצה "לידה פעילה" - להיות בתנועה ולהיות נוכחת. מודיעה לשותפה לעבודה שאני בבית חולים ולא יכולה יותר לעבוד, והיא אומרת לי שהיא תסגור פינות הכל טוב.
בצירים יש לי לחץ מאוד חזק בכל הכיוונים- גב, בטן, למטה. אני קצת משגעת את אמא בבקשות סותרות- בין הצירים מנסה להסביר איך לגעת אבל אז ציר ואני צועקת לה לא לגעת בי 
חם לי נורא, צפוף לי, הבגדים לא נוחים לי, אני רוצה לנסות מקלחת- כולם אומרים שמים זה קסם.
הולכים לעמדת אחיות לבקש מגבת וחלוק אישפוז, בדיוק מגיע ציר, אני נושמת לי שששששש וקצת בוכה (מכאב? מבוכה? חוסר שליטה? שילוב של שלושתם?) אמא מסבירה מה אני רוצה והאחות מבקשת קודם לבדוק פתיחה.
פתיחה 5. כנראה יש עומס בחדר לידה אז מגיעה אחות נוספת לוודא שאני באמת צריכה חדר לידה- אומרת פתיחה גדולה, לחדר לידה.
מביאים כסא גלגלים ואני מובכת אומרת שאני יכולה ללכת, אבל האחות מתעקשת ואומרת שאם אני אלך נעצור כל פעם לציר ולעולם לא נגיע.... מריצים אותנו ממש (ניראלי פחדו שיתפסו לנו את חדר הלידה) וזה היה לי כל כך נעים, משב הרוח על הפנים אפילו שישבתי והיה לי ציר, הרוח ממש עזרה לי.
בחדר לידה, השעה 17, מיילדת דוברת אנגלית, וזה נעים לי שאני אפילו לא צריכה לטרוח לחשוב באיזה שפה אני מדברת. אין בחדר מקלחת, אני מתבאסת והמיילדת מבטיחה לי שיעבירו אותי כשיתפנה חדר עם מקלחת. בינתיים עולה למיטה למוניטור, מקבלת אישור לשכב על הצד. שוב קצת בוכה, קשה לי כואב לי ואני לא יודעת איך לעזור לעצמי. המיילדת רוצה לעזור אבל אין מקלחת וכדור פיזיו נשמע לי ממש לא מתאים למה שאני מרגישה (כאמור- לחץ עצום לכל כיוון). כשאני מתארת לה מה שאני מרגישה היא אומרת שכנראה אני קרובה ללידה.
היא מציעה גז צחוק. לא עזר בלידה ראשונה אבל אני מוכנה לנסות שוב, נושמת את הגז עמוק עמוק וכשהציר מגיע אני מסוחררת ולא מצליחה להאיחז בשום דבר בתוך כאב עצום עצום עצום שאני פשוט צועקת שיורידו את זה ממני ואפידורל אפידורל אפידורל. שוב בוכה... הגז עובר ברוך ה' , המיילדת מגיעה ומציעה לבדוק פתיחה.
פתיחה מלאה, אם נפקע את המים- אני יולדת. אני מאשרת לפקוע, מתחילה ללחוץ על שש. משנים קצת תנוחה, עוברת לצד, ובסוף על הגב- כל תנוחה לוחצת כמה שאני יכולה אבל היא פשוט לא יוצאת. אני אומרת שאני חושבת שהיא נתקעה.... חם לי מוות, אני מזיעה בטירוף, כואב לי ופשוט היא לא יוצאת!! בסוף על הגב, המיילדת אומרת לי- 30 שניות היא בחוץ, אני לוקחת נשימה עמוקה דוחפת עם כל הכח והופ ראש בחוץ , עוד לחיצה וגם הגוף. 17:45. 3.700 ג'.
המיילדת מניחה אותה עליי עור לעור, אני עדיין כאובה, לא כל כך בקטע של העור לעור הזה. ובכלל היא גם צורחת... מודיעה לבעלי היקר ששלושה ילדים זה מספיק. אבל לאט לאט אני מתחברת לזה ומרגישה איך אני טיפ-טיפ נרפאת מהחוויה ומתחילה להתחבר לנשמה הקטנה הזאת, בגוף החמים והנעים. ומסתייגת שאולי פשוט פעם הבאה ניקח אפידורל...
בדיעבד יכולה לומר שהלחיצות שהרגישו נצח לקחו 20-30 דקות, שזה לא כל כך ארוך אבל נחווה כבלתי אפשרי והשאיר אצלי תחושה ממש קשה של כשלון. גם התינוקת היתה במנח OP, שזה מנח שלפעמים יותר קשה ללדת. אישית אני חושבת שזה מה שגרם ללחץ הכללי שהרגשתי, שלא היה לחץ ממוקד שיזור בהכוונה אינטואיטיבית של הלחיצות, אבל זו לא דיעה מקצועית, אני לא יודעת...
מדהים כמה היום, סה"כ 7 שבועות אחרי, הכל נראה לי הרבה יותר בטוב ואני יכולה לומר שהיתה לידה טובה. הרגשתי אחרת בימים שאחרי....
תודה לה' על הבריאות ועל נפלאות הבריאה.
מתפללת שילווה אותנו בגידול ושנזכה להיות שליחים טובים בהורות שלנו.
תודה למי שקראה עד כאן לא תאמינו אבל זו גירסה מקוצרת חח