רוצה לשתף, לפרוק להתייעץ ולשמוע את דיעתכן החכמות❤️
מקווה שלא יצא ארוך מידי...
הריון שישי, ב"ה נשואה באושר! זוגיות יציבה ופתוחה!
בעלי הוא המפרנס היחיד, עובד מאוד מאוד מאוד קשה. גם בשעות וגם בתפקיד ובאחריות. יש לו תפקיד משמעותי בעבודה וכמעט שאין גמישות.
שבוע שעבר התחילו לי צירים מוקדמים, בשבוע 30. אחרי התייעצות היה ברור שאני צריכה לסוע למיון.
ההתלבטות הייתה אם ללכת למיון הקרוב, להשאיר את הילדים עם בייביסיטר (מבחינתי הרבה פחות עדיף, כי גם לא חושבת שבבית חולים מספיק מקצועי וגם להשאיר את הילדים למלא שעות עם בייבסיטר לא ממש התאים לי) או לסוע למקום קצת יותר רחוק אבל שקרוב לעבודה שלו ואז הוא ייקח את הילדים.
התקשרתי להתייעץ איתו. והוא כמעט ולא יכל לדבר ואמר שממש מורכב עכשיו שהוא ייצא / ייקח את הילדים. כמעט בלתי אפשרי. ועדיף שאלך כבר לבית חולים הקרוב.
ממש לא רציתי, ובסוף החלטתי לסוע לבית חולים הרבה יותר רחוק, אבל שצמוד להורים שלו והשארתי שם את הילדים (תכלס היה הכי עדיף, כי התאשפזתי בסוף כמה לילות וזה בית חולים מאוד מקצועי בעיניי.)
אבל היה לי מאוד קשה, שבמצב כזה, ההתלבטות וההחלטות נופלות עלי. מבחינתי שייעזוב הכל וייתמקד עכשיו רק בי ובמצב שיש עכשיו.
באותו יום, כשהודיעו לנו שאני נשארת לאישפוז היה ברור לי שהוא יבוא אחרי העבודה. והתקשרתי להגיד לו שייעבור דרך הבית להביא לי דברים ואז יימשיך לישון אצל ההורים שלו. תכלס, כלום לא היה דחוף. ואז הוא התלבט איתי, אם עדיף שהוא בכלל יישאר בבית. כי זה ממש רחוק והוא צריך לסוע לעבודה מחר. הוא כל הזמן שאל אם לבוא, למרות שהיה לי ברור שהוא מעדיף לא לבוא (משיקולים הגיוניים שזה יהיה לו טירוף!) ואני נשארתי לבד באישפוז.
רציתי שהוא יבוא. רציתי מאוד!!
אבל לא היה לי לב להגיד לו. הרגשתי שאני כועסת עליו שהוא שואל. שלא ברור לו שהוא בא! גם אם זה טירוף.
שתבינו, ברור לי שהוא אוהב אותי! שאני חשובה לו מאוד. הוא עושה בשבילי הכל! אבל הוא גם מאוד שיכלי!!!!!!!!!!! ושיהיה יותר חכם שהוא יישאר בבית.
אני קורעה בתוכי. מצד אחד באמת מבינה את המצב שלו, הוא עומס ועובד קשה, וזה מרגיש לי לא הוגן שאני "מתלוננת" בזמן שאני לא עובדת בכלל.
מצד שני, יש תקופות שאני מרגישה שהעבודה לפני. במצב כזה אני מצפה ממנו לעזוב הכל ולהתייחס רק אלי! למרות שלפעמים לא אפשרי.
ואם לא להגיע, לפחות שייתקשר מלא, "שיציק" לי, הוא בכללי הרבה פחות דואג ולחוץ. אבל זה חסר לי לפעמים. זה מתפרש בעיניי כחוסר יחס והתעניינות.
ברור לי שנדבר על זה! הוא הרגיש שהכל היה לי מורכב. חיכיתי קצת להרגע לפני שפותחים את הכל. אבל אשמח לשמוע גם מה אתן אומרות.
הצלחתן בכלל להבין?? נראלי כתבתי שיא הבלאגן!
מקווה שלא יצא ארוך מידי...
הריון שישי, ב"ה נשואה באושר! זוגיות יציבה ופתוחה!
בעלי הוא המפרנס היחיד, עובד מאוד מאוד מאוד קשה. גם בשעות וגם בתפקיד ובאחריות. יש לו תפקיד משמעותי בעבודה וכמעט שאין גמישות.
שבוע שעבר התחילו לי צירים מוקדמים, בשבוע 30. אחרי התייעצות היה ברור שאני צריכה לסוע למיון.
ההתלבטות הייתה אם ללכת למיון הקרוב, להשאיר את הילדים עם בייביסיטר (מבחינתי הרבה פחות עדיף, כי גם לא חושבת שבבית חולים מספיק מקצועי וגם להשאיר את הילדים למלא שעות עם בייבסיטר לא ממש התאים לי) או לסוע למקום קצת יותר רחוק אבל שקרוב לעבודה שלו ואז הוא ייקח את הילדים.
התקשרתי להתייעץ איתו. והוא כמעט ולא יכל לדבר ואמר שממש מורכב עכשיו שהוא ייצא / ייקח את הילדים. כמעט בלתי אפשרי. ועדיף שאלך כבר לבית חולים הקרוב.
ממש לא רציתי, ובסוף החלטתי לסוע לבית חולים הרבה יותר רחוק, אבל שצמוד להורים שלו והשארתי שם את הילדים (תכלס היה הכי עדיף, כי התאשפזתי בסוף כמה לילות וזה בית חולים מאוד מקצועי בעיניי.)
אבל היה לי מאוד קשה, שבמצב כזה, ההתלבטות וההחלטות נופלות עלי. מבחינתי שייעזוב הכל וייתמקד עכשיו רק בי ובמצב שיש עכשיו.
באותו יום, כשהודיעו לנו שאני נשארת לאישפוז היה ברור לי שהוא יבוא אחרי העבודה. והתקשרתי להגיד לו שייעבור דרך הבית להביא לי דברים ואז יימשיך לישון אצל ההורים שלו. תכלס, כלום לא היה דחוף. ואז הוא התלבט איתי, אם עדיף שהוא בכלל יישאר בבית. כי זה ממש רחוק והוא צריך לסוע לעבודה מחר. הוא כל הזמן שאל אם לבוא, למרות שהיה לי ברור שהוא מעדיף לא לבוא (משיקולים הגיוניים שזה יהיה לו טירוף!) ואני נשארתי לבד באישפוז.
רציתי שהוא יבוא. רציתי מאוד!!
אבל לא היה לי לב להגיד לו. הרגשתי שאני כועסת עליו שהוא שואל. שלא ברור לו שהוא בא! גם אם זה טירוף.
שתבינו, ברור לי שהוא אוהב אותי! שאני חשובה לו מאוד. הוא עושה בשבילי הכל! אבל הוא גם מאוד שיכלי!!!!!!!!!!! ושיהיה יותר חכם שהוא יישאר בבית.
אני קורעה בתוכי. מצד אחד באמת מבינה את המצב שלו, הוא עומס ועובד קשה, וזה מרגיש לי לא הוגן שאני "מתלוננת" בזמן שאני לא עובדת בכלל.
מצד שני, יש תקופות שאני מרגישה שהעבודה לפני. במצב כזה אני מצפה ממנו לעזוב הכל ולהתייחס רק אלי! למרות שלפעמים לא אפשרי.
ואם לא להגיע, לפחות שייתקשר מלא, "שיציק" לי, הוא בכללי הרבה פחות דואג ולחוץ. אבל זה חסר לי לפעמים. זה מתפרש בעיניי כחוסר יחס והתעניינות.
ברור לי שנדבר על זה! הוא הרגיש שהכל היה לי מורכב. חיכיתי קצת להרגע לפני שפותחים את הכל. אבל אשמח לשמוע גם מה אתן אומרות.
הצלחתן בכלל להבין?? נראלי כתבתי שיא הבלאגן!
. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות