אז ככה, יש לי עניין רגיש עם בעלי בענייני יחסי אישות, תחושה כזו שלפעמים הוא שוכח שאני קיימת למרות שהוא טוען שהוא מת עלי ולא שוכח מיקומי…
קרה לנו בשנות נישואינו כמה תקלים בליל טבילה שנגרמו בגללו, זה גרר ריב רציני אבל עברנו את זה.
לפני כשבוע הייתי צריכה לטבול והודעתי לו שיבטל את העבודה באותו לילה, ושאם הוא לא מבטל אדחה את יום הטבילה.
במהלך השבוע תזכרתי אותו לחפש מחליף והוא ענה ״עובד על זה״
ביום של הטבילה גיליתי שהוא התחיל לחפש מחליף רק שלושה ימים אחרי שהודעתי לו - ולא מצא, כי זה לא פשוט למצוא מהרגע להרגע.
ממש כעסתי ואמרתי לו שאני לא הולכת, היה סביב זה ויכוח וריב, לא ממש דיברנו יומיים, במהלך השבוע הוא אמר לי כמה פעמים שחבל שאני עושה ביג דיל ממשהו לא כזה רציני ושיכלתי כבר לטבול וחיינו היו ממשיכים על מי מנוחות.
אפשר לומר שזה אפילו עוד יותר פגע בי, המחשבה שלגיטימי שאלך לטבול כשהוא מצידו לא עשה את כל ההשתדלות, גם שאלתי אותן אם חלילה היתה לוויה של אדם קרוב בעבודה היו מסתדרים? היית הולך? הוא ענה שכן… ולא הצלחתי להבין למה גם בנקודה הזו הוא לא הציב עובדה שיש לו עניין דחוף מאד ולא יוכל להגיע(זו פעם ראשונה שנופל מקווה על משמרת לילה).
בקיצור מאז לא טבלתי, נראה שגם החודש כבר לא אלך לטבול.
הוא לא מדבר איתי על הנושא בכלל, מדי פעם מחבק אותי ואומר שהוא אוהב וזהו לא מדברים על זה. מרגיש לי מוזר, מהיום שהתחתנו אני מרגישה שנושא המקווה לא בראש סדר העדיפויות שלו, הוא מאד מכבד ומעריך אותי אבל לא ישנה באופן קיצוני את שעות העבודה והמשמרות שלו.
אשמח לשמוע מה דעתכן, כמובן כתבתי פה על קצה המזלג.
תודה
