אז בעלי היה לפני כמה ימים בשיעור אצל רב שנחשב רב שרואה דברים ובאמת צדיק.. יש לי חברה שהוא הרב של בעלה והיא אומרת שהוא אומר ברמז דברים נכונים.
אז הפעם אצל בעלי הוא היה מאוד ישיר. בעלי היה אצלו פעם ראשונה בשיעור. והוא אמר לו "למה אתה לא בא יותר? תבוא פעם הבאה יש לי להגיד לך סוד" ואז אחרי שיחה קצרה מבלי שבעלי אמר משהו הוא אמר "תבוא לשיעורים והכול בינך לבין אשתך יהיה בסדר". ולקינוח גם אמר לו "היא תשתנה אל תדאג" או משהו כזה..
עכשיו, מאוד מאוד נפגעתי מזה שזרק כביכול את האחריות למצב שלנו עליי מבלי שמכיר אותי או אותו בכלל ואמר *היא* תשתנה. גם אם בעלי לא אומר.. זה בטוח גרם לו לחשוב שהאשמה כביכול עליי במצב שלנו.
כתבתי כאן לפני כמה ימים שאני בדיכאון שמקשה עליי לעשות כל דבר בערך.. ובעלי לא באמת מבין, חושב שזה סתם מצבי רוח של הריון או עצלנות או כל דבר אחר.. ואני ממש לא עצלנית באמת.. והוא אנטי כדורים ומאוד שיפוטי על זה. אז מבלי שידע הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי טיפול, וב"ה העננה הזאת שליוותה אותי לאט לאט מתפוגגת, אני חוזרת לעצמי. עושה דברים, הולכת לעבודה כמו שצריך. סבלנית לקטן. ושמחה ופעלתנית מול בעלי (כמו שהוא אוהב ואז גם מעריך אותי יותר. לפחות בהרגשה שלי).
אז אחרי כל החפירה.. למה אני כותבת? כי למה למה למה הרב אמר לו היא תשתנה והכול יסתדר ביניכם?? אולי הוא גם ראה שבזכות הפסיכיאטר שה' שלח אני חוזרת לעצמי ו"משתנה" ולא בזכות ה"הכלה" של בעלי את המצב הנפשי שלי? אולי הוא רואה שבעלי בזמן ויכוחים מכנה אותי במילים פוגעניות שהוא היה מתבייש בהן?? אולי הוא ראה גם איך אחרי הלידה הייתי לבד ולא רק שלבד גם עם אגואיסטיות מהצד השני ושמתי את בעלי במקום הראשון ובגללו בהתחלה לא ישנו אצל אמא שלי כי "לא נוח לו"? אולי הוא גם רואה שאני מוסרת נפש ודוחפת אותו ללמוד תורה כשכל הסביבה הקרובה והמשפחות שלנו לא מתלהבות מזה??
אני פגועה. ואתמול רבתי עם בעלי שוב. בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב, הוא אומר שלא אכל כל היום. וכל יום הוא אומר את זה כאילו הוא ילד בזמן שיכול להכין לו משהו בבית או לקנות בחוץ. ואני אחת שאוהבת לבשל ובתקופות הטובות שלנו תמיד הכנתי ופינקתי. אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שהכין לי משהו. אז נמאס לי כל פעם להרגיש כאילו בגללי הוא לא אוכל כל היום אז אמרתי לו שהוא ילד גדול ואני לא חוסמת לו את הפה והוא יכול להכין לעצמו גם לפעמים במיוחד שבתקופה האחרונה הוא רואה איך אני ושאני חוזרת עייפה ומאוחר מהעבודה. הטון דיבור שלי היה כעוס אז הוא החזיר לי בהתאם. והויכוח התלקח. למה לעזאזאל כשהוא רואה שאני במצב נפשי שלא מצליחה לעשות משהו הוא מצפה שאבשל ועוד כועס????
נכון הוא עוזר עם הקטן מאוד בתקופה האחרונה. אבל די. הייתי במקום המרצה הזה כל כך הרבה זמן. במקום שרואה רק אותו ולא אותי ושם אותי בתחתית סדר העדיפויות. ונמאס לי מזה.
ואני כל כך כועסת על הרב שאמר שאני אשתנה!! ברור שאני אשתנה! אחרי לידה קשה ותתקופה אחרי לידה עוד יותר מתאגרת ואז אחרי כלום זמן הריון נוסף. ברור שיהיה לי שינויים כל רגע!!! נמאס לי. עד שהרמתי קצת את הראש עוד פעם למטה אחרי ריב מגעיל. ואם הרב רואה דברים שיראה שיש אישה שפגועה ממנו מאוד! שהיא במצב נפשי רגיש כל כך ובעלה לא תמיד מבין ומכיל ויכול גם להוריד אותה.
ונכון שבעלי עבר בעצמו שינוי גדול והבין שעשה טעויות. וגם אני לא מושלמת. ויש לי דרך בעצמי. אבל להגיד רק עליי היא תשתנה. זה מכאיב ומכעיס ומרגיש חוסר צדק. ואני כועסת על עצמי שבכלל אומרת משהו כזה על תלמיד חכם אבל קשה לי לשלוט על התחושות האלה.שעוד פעם לא מבינים. וה' יודע כמה נתתי לבעלי את כל כולי ועשיתי הכול. אבל באמת הכול. את זה הרב לא ראה כנראה..
פורקת כי אין לי איפה.. אשמח לעצות שלכן בנות יקרות..
אז הפעם אצל בעלי הוא היה מאוד ישיר. בעלי היה אצלו פעם ראשונה בשיעור. והוא אמר לו "למה אתה לא בא יותר? תבוא פעם הבאה יש לי להגיד לך סוד" ואז אחרי שיחה קצרה מבלי שבעלי אמר משהו הוא אמר "תבוא לשיעורים והכול בינך לבין אשתך יהיה בסדר". ולקינוח גם אמר לו "היא תשתנה אל תדאג" או משהו כזה..
עכשיו, מאוד מאוד נפגעתי מזה שזרק כביכול את האחריות למצב שלנו עליי מבלי שמכיר אותי או אותו בכלל ואמר *היא* תשתנה. גם אם בעלי לא אומר.. זה בטוח גרם לו לחשוב שהאשמה כביכול עליי במצב שלנו.
כתבתי כאן לפני כמה ימים שאני בדיכאון שמקשה עליי לעשות כל דבר בערך.. ובעלי לא באמת מבין, חושב שזה סתם מצבי רוח של הריון או עצלנות או כל דבר אחר.. ואני ממש לא עצלנית באמת.. והוא אנטי כדורים ומאוד שיפוטי על זה. אז מבלי שידע הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי טיפול, וב"ה העננה הזאת שליוותה אותי לאט לאט מתפוגגת, אני חוזרת לעצמי. עושה דברים, הולכת לעבודה כמו שצריך. סבלנית לקטן. ושמחה ופעלתנית מול בעלי (כמו שהוא אוהב ואז גם מעריך אותי יותר. לפחות בהרגשה שלי).
אז אחרי כל החפירה.. למה אני כותבת? כי למה למה למה הרב אמר לו היא תשתנה והכול יסתדר ביניכם?? אולי הוא גם ראה שבזכות הפסיכיאטר שה' שלח אני חוזרת לעצמי ו"משתנה" ולא בזכות ה"הכלה" של בעלי את המצב הנפשי שלי? אולי הוא רואה שבעלי בזמן ויכוחים מכנה אותי במילים פוגעניות שהוא היה מתבייש בהן?? אולי הוא ראה גם איך אחרי הלידה הייתי לבד ולא רק שלבד גם עם אגואיסטיות מהצד השני ושמתי את בעלי במקום הראשון ובגללו בהתחלה לא ישנו אצל אמא שלי כי "לא נוח לו"? אולי הוא גם רואה שאני מוסרת נפש ודוחפת אותו ללמוד תורה כשכל הסביבה הקרובה והמשפחות שלנו לא מתלהבות מזה??
אני פגועה. ואתמול רבתי עם בעלי שוב. בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב, הוא אומר שלא אכל כל היום. וכל יום הוא אומר את זה כאילו הוא ילד בזמן שיכול להכין לו משהו בבית או לקנות בחוץ. ואני אחת שאוהבת לבשל ובתקופות הטובות שלנו תמיד הכנתי ופינקתי. אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שהכין לי משהו. אז נמאס לי כל פעם להרגיש כאילו בגללי הוא לא אוכל כל היום אז אמרתי לו שהוא ילד גדול ואני לא חוסמת לו את הפה והוא יכול להכין לעצמו גם לפעמים במיוחד שבתקופה האחרונה הוא רואה איך אני ושאני חוזרת עייפה ומאוחר מהעבודה. הטון דיבור שלי היה כעוס אז הוא החזיר לי בהתאם. והויכוח התלקח. למה לעזאזאל כשהוא רואה שאני במצב נפשי שלא מצליחה לעשות משהו הוא מצפה שאבשל ועוד כועס????
נכון הוא עוזר עם הקטן מאוד בתקופה האחרונה. אבל די. הייתי במקום המרצה הזה כל כך הרבה זמן. במקום שרואה רק אותו ולא אותי ושם אותי בתחתית סדר העדיפויות. ונמאס לי מזה.
ואני כל כך כועסת על הרב שאמר שאני אשתנה!! ברור שאני אשתנה! אחרי לידה קשה ותתקופה אחרי לידה עוד יותר מתאגרת ואז אחרי כלום זמן הריון נוסף. ברור שיהיה לי שינויים כל רגע!!! נמאס לי. עד שהרמתי קצת את הראש עוד פעם למטה אחרי ריב מגעיל. ואם הרב רואה דברים שיראה שיש אישה שפגועה ממנו מאוד! שהיא במצב נפשי רגיש כל כך ובעלה לא תמיד מבין ומכיל ויכול גם להוריד אותה.
ונכון שבעלי עבר בעצמו שינוי גדול והבין שעשה טעויות. וגם אני לא מושלמת. ויש לי דרך בעצמי. אבל להגיד רק עליי היא תשתנה. זה מכאיב ומכעיס ומרגיש חוסר צדק. ואני כועסת על עצמי שבכלל אומרת משהו כזה על תלמיד חכם אבל קשה לי לשלוט על התחושות האלה.שעוד פעם לא מבינים. וה' יודע כמה נתתי לבעלי את כל כולי ועשיתי הכול. אבל באמת הכול. את זה הרב לא ראה כנראה..
פורקת כי אין לי איפה.. אשמח לעצות שלכן בנות יקרות..
זה טבעי שזה לא בא בקלות, דיכאון זה קשה בכל רבדי החיים ובעז"ה שתצליחי לצאת מזה וחזקה יותר!
תודה על התגובה!