תמיד הייתי ילדה מוזרה קצת. הייתי אוהבת ואהובה, אבל מוזרה טיפה, כאילו היה לי קצת קשה לתקשר עם העולם.
כולם זוכרים אותי בתור ילדה חכמה עם עיינים ענקיות שבולעות הכל, מהורהרת כאילו מנסה לפצח את כל סודות היקום.
קראתי כל מה שיכולתי לקרוא מגיל קטן, ילדה חמודה עם חיוך חמוד אבל... פשוט קשה לה לתקשר עם אנשים. כל ניסיון שלי בתור ילדה להשיג חברות נגמר בכישלון או אכזבה, וזה לא שרבתי ושנאתי בנות. ממש לא. רציתי חברות, רציתי להיות אהובה ולאהוב, פשוט...הייתי מאוד מאוד ביישנית ושקטה, וכאילו חיכיתי שיזמו קשר איתי, וגם זה מוזר לומר אבל...לא היה לי כל כך מכנה משותף עם בנות... המשחקים שלהם והמריבות הילדותיות לא ממש עניינו אותי... כאילו תמיד הייתי כזה רצינית ובוגרת לגילי... היו לי קצת חברים אבל רוב ההפסקות ישבתי לבד והרהרתי... וככה המשיך גם בבית הספר
קראתי וקראתי, והיה לי די טוב לבד, אבל לא למדתי איך יוצרים קשר עם אנשים והיו רגעים שזה התפרץ בצורה שרק הרחיקה חברות ממני ועשיתי מלא פאדיחות לעצמי.... מלאא... הביטחון העצמי שלי ברצפה, מהכבוד שלי מזמן לא אכפת לי
לאורך כל התקופה ניסיתי לעבוד על זה ולא הלך. ועד שהצלחתי להפתח לאישהי בת ונוצרה חברות בינינו- היא עברה דירה... ממש שוב ושוב ושוב.
אני עכשיו צוחקת שלהתחבר איתי זו סגולה למעבר דירה...וזה גרם לי קצת לרתיעה מיצירת קשרים. למה צריך את הפאדיחות האלה, הקשיים האלה, להתחבר ולאהוב מישהי ואז היא פשוט נעלמת... ואני לא אחת שידעה לשמור על קשר... ושתבינו שעד שיצרתי חברות עם בנות הם היו די ספורות אז זה היה משמעותי מאוד שהם עזבו
הבעיה ש'לא טוב היות האדם לבדו', וזה התחיל לתת את אותותיו. זה לא תקין שיכלתי לעבור ימים שלמים בלי לדבר יותר ממילים טכניות ספורות ממש. הייתי שקופה ממש ממש ושקטה ברמות, גם בבית ספר וגם במשפחה שלי והרצינות שלי התחילה לההיפך לדיכאון וייאוש, וגם התחלתי לשנוא ממש את איך שאני נראית והאשמתי במראה החיצוני את זה שאין לי חברות וזה גרם לי להזניח עוד יותר את עצמי מייאוש, הלכתי שפופה כמו סבתא... אם שהייתי קטנה זה היה נורמלי לעשות פאדיחות ולהיות ביישנית ולא לתקשר תקין עם אנשים, ככל שגדלתי זה התחיל להיות לא מתאים וכבר לא 'סלחו לי'. התקווה שלי הייתה שאני אמצא בחור שיאהב אותי ואני אקים משפחה ואשכח מהעבר אבל התחלתי ממש לפחד שזה לא יקרה בקצב הזה... לא הייתי בטוחה שמישהו בעולם אוהב אותי בכלל. באולפנה החדשה הכרתי בנות שיותר מתאימות לי והתחלתי יותר להתחבר ולאט לאט, באיטיות המצב התחיל להשתפר אחרי כמה שנים באולפנה והבנתי שזה לא יעזור להאשים את כל העולם, אני צריכה לקחת אחריות על עצמי ואני לא יכולה יותר להיות כמו זאבה בודדה ולהתמסכן. התפללתי לה' שיעזור לי בדרך הזו, והוא עזר. התאמצתי לחזק יותר את הקשרים עם החברות ודי הצלחתי, ולא התייאשתי למרות כל הקשיים והביישנות והשקט שלי. ואז הגיעה הקורונה. ושוב הקשרים החברתיים שלי התערערו כי אני לא יודעת לשמור עליהם מחוץ לאולפנה, כמה חברות טובות מאוד שלי עזבו, ואני קבורה בבית מול מסך. עם יותר מדי מחשבות, עם שנאה עצמית והזנחה של המראה החיצוני ושריטה שיש לי בנוגע למצב הביטחוני שהתגברה (מעדיפה לא לפרט). ושוב הגיעה העצבות עם הייאוש. והפחד שאף אחד לא ירצה אותי. וזה ממש לא כל מה שעברתי, רק קצה הקרחון, מעדיפה לא לפרט מחשש לאווטינג... אין לי מושג איך לא גמרתי בבית משוגעים, ה' פשוט ריחם עלי שלא אשתגע וממש שלח לי סימנים שחיזקו אותי מאוד, או שכבר אני רגילה להיות לבד, אבל אני יודעת שאני שוב צריכה להרים את עצמי. ואין לי כוח לזה. לא שוב ריבונו של עולם, רק לא שוב. אין לי כוח לשקם את כל התדמית והשם שלי מחדש. מעולם לא אובחנתי כסובלת מבעיה פסיכולוגית או הפרעה נפשית או אחרת כלשהיא או קיבלתי טיפול כזה או אחר לא תרופתי ולא פסיכולוגי, אני בעצמי לא יודעת מה הבעיה שלי כי אני יודעת שאני לא עונה להגדרה 'משוגעת', אבל אני פוחדת להשתגע ואני חוששת שאני סובלת מדיכאון וזו הבעיה שהייתה לי מההתחלה. ברמה קלה אולי, כי אני מתפקדת ולא חושבת שהכל אבוד, אבל קראתי את התסמינים של דיכאון קליני וזה הפחיד אותי... אני גם יודעת שאני מתאמצת ממש לשדר תדמית של 'הכל בסדר'. אני אלופה בלחייך ואפילו לעודד אחרים שפורקים אצלי (ולקח לי זמן להגיע למצב שפורקים אצלי...) שהכל בפנים...חשוך, ואם היו יודעים מה עובר לי בראש היו שולחים אותי לטיפול. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד שמכיר אותי ולכן גם פניתי לפורום האנונימי, אני חושבת שאני יכולה להתמודד ואני משתדלת לחשוב חיובי ולשקם את הדימוי העצמי גם החיצוני שלי ולהתגבר על ההרגשה שיש על הלב שלך גל אבנים שקובר אותך, וזה לא ברמה שאמורה להפריע, כאילו אני לא חושבת שאיבדתי שפיות ולא חושבת שאני זקוקה לכדורים ומקווה שזה רק דיכאון נעורים חולף ומאמינה שבעזרת ה' אצא מזה והכל יסתדר ולא רוצה ללכת לפסיכולוגית ושיתנו לי תווית של 'סובלת מדיכאון' חס ושלום אבל פוחדת שזה יחמיר....
כדאי לי לדבר על זה? לפנות לטיפול? זה נורמלי התחושות האלה, כאילו גם לכם זה קורה? מדגישה שלא מדובר במצב רוח זמני שבא פעם ב אבל בכללי אתה שמח, אל מצב רוח "נמוך" באופן קבוע שפעם ב נעלם והכל טוב...
מי שקרא עד לכאן, מזה תודה
