אור הביטה בסיגריה המתכלה לאיטה ועצמה עיניים.
נשימה עמוקה.
נשיפה מלאה עשן.
נשימה עמוקה.
נשיפה מלאה עשן.
נשימה עמוקה.
נשיפה מלאה דמעות.
היא כיבתה את הסיגריה והשתטחה על האדמה היבשה כמו הלב שלה, ומלאה באבנים בכל הגדלים שננעצים בכוח בגוף שלה.
שבת היום, הא? היא ניסתה לחייך. שבת היום. אילו היה לה כוח, היא לא הייתה יוצאת לשוק להכריז על שבת, כי לא צריך, השוק סגור במילא. אילו היה לה כוח היא הייתה נכנסת, נכנסת אל אור עצמה, ומנסה לחפש את הפתיל הקטנטן שפעם האמינה שדלוק תמיד אצל כל אחד. היא הייתה נאבקת בחושך הגדול שיש שם בפנים, ומדליקה את הניצוץ הפיצי הזה שאולי אולי עוד מהבהב. אילו היה לה כוח.
היא מתהפכת על הגב ונועצת עיניים מלאות כאב בירח העגול והלבן, שלמרות המרחק הגדול היא מזהה את הלכלוכים הקטנים שיש עליו. אין דבר מושלם בעולם הזה. אולי אלוהים קצת מושלם, אבל אין לזה הוכחה ברורה, אז אולי גם הוא לא ממש מושלם.
כלב משוטט מתיישב בנביחה שקטה ליד אור והוא מזכיר לה אותה.
גם אתה לבד בעולם הזה נכון? כן, יש לך קולר על הצוואר, אני רואה, אבל עובדה שלבעלים שלך לא אכפת ממך, עובדה שאתה כאן לבדך. כולנו בסוף כלבים אבודים שמשוטטים אחרי האהבה שמחליפה מקומות מסתור כל הזמן, נכון? יא כלב.
העיניים שלו מתייסרות, ולמרות שזה מוזר, כי הוא כלב, הוא נראה לה בודד ככ, עזוב, והעיניים שלו כמהות לליטופים של חיבה, צמאות למגע האהבה.
אולי היא מדמיינת בכלל.
הכלב נוטש את אור אחרי כמה רגעים של רביצה ממושכת חסרת אונים.
היא מדליקה לעצמה עוד סיגריה ונושמת עמוק אל תוכה את הכאב והגעגוע, נושפת את התסכול והכעס ונושמת שוב אכזבה ובדידות.
הירח נעלם לאט לאט והכוכבים נמוגים, שמש חמה עולה בנחת של יום שבת להאיר מבחוץ את העולם החשוך הזה. גם כן, שמש שקרנית.
אור מנערת את השמלה מהחול והאבנים, ומנערת את אור. לובשת את החיוך המזויף ומשפילה עיניים, כי אסור שיזהו את מה שיש בעומק העיניים החומות שלה. פשוט אסור. והיא נכנסת לבית שכולם בטוחים שאור החיים זורח בו.
יום שבתון עלאק. אה.
