ההלכה אוסרת כל התעסקות שם. וצריך להרגיל את הילד.

ואם מסבירים את זה ככה ("זה לא צנוע, לא נוגעים שם סתם") אין סיבה שילד יקשר את זה ל"אנטי מנעימות", כי לא אומרים לו שאסור את ה"נעים" אלא כל עיסוק שם, ולא בגלל שיש בעיה בנעימות אלא בגלל שזה מקום מוצנע.

אפשר להרגיל בלי הרבה טררם, פשוט להסביר שלא עושים את זה וזהו.

חשוב עצם החינוך להרגשת הצניעות

(מה גם, שאם אומרים במפורש ש"בפרטיות אפשר", זה לגמרי יכול ליצור הרגל כזה גם לגיל גדול יותר... זה כאילו "אישור".)

(אני לא יושב לקרוא בפורום הזה, נתקלתי בראשי. התלבטתי אם לכתוב ובסוף החלטתי שכן, כי זה חשוב..)

ודין חינוך קיים בכל המצוות. צומות זה דבר שונה בגלל הקושי הגופני לצום, כמובן וכידוע.

זה שהילד לא מקשר את זה למין אני יודע, וזה עדיין לא מבטל את ההלכה, ואת הדין לחנך אליה גם קטן.

וכמו שאמרתי: אין שום סיבה שילד יראה את זה כמלוכלך או טמא, אם יסבירו לו בצורה נורמלית. הכל תלוי בהסברה של ההורה. אין שום דבר הרסני אם מתנהלים בצורה חכמה.

ולעת עתה כתבה במקור ראשון לא מהווה בעיניי פסק הלכה.

:שהוא יהיה רגיל למצוות, וכאשר יגיע לגיל הרלוונטי הן כבר יהיו טבועות בו. כמו שפת אם.

הטיעון הזה לא רלוונטי במעשה שעושים אותו פעוטות רבים, כאשר הוא ממילא עובר כשהם גדלים. בכתה א' כבר לא תראה ילדים שנוגעים שם כ"כ הרבה (ואם כן - אז זו כבר באמת בעיה שדורשת בירור יותר מעמיק).

כמו שלא אומרים לילד בן שנה וחצי שאסור לעשות צרכים בטיטול, למרות שברור לנו שהמצב הטבעי והטוב הוא ללכת לשירותים. זה פשוט שלב, שלב שעובר מאוד מהר, ואין סיבה להתעכב עליו או לעשות ממנו אישיו.

בנוסף, ברמה הטכנית:

זה קרב אבוד מראש. הורה יכול להגיד לילד שלו שאסור לו לראות מסכים, כי ההורה שולט במסכים. הורה יכול להגיד לילד שלו שאסור לו במבה, כי ההורה שולט באספקת הבמבה. אבל להגיד לילד לא לגעת בעצמו? הילד יכול פשוט לעשות את זה בכל פעם שהוא בשירותים או לבד בחדר, אין להורה שליטה על זה. אז מה שייצא מכל האיסור זה שהילד ילמד בגיל צעיר מאוד שיש דברים שאבא ואמא לא מרשים, אז אין ברירה אלא לעשות אותם בהחבא בלי לספר להם. ילד בן 3 זה ילד שלומד גבולות, מכיר את העצמאות שלו, חוקר את העולם. זה עוד לא גיל שבו גם כשהילד לבד הוא יידע לשנן את כל מה שההורים אמרו לו.

זה לא רק השטחיות של ההרגל, כדי לייצר אינרציה.

זה כדי לטבוע יחס.

נאמר זאת כך: ילד שחונך שבשום פנים ואופן לא נוגעים שם, כנראה יירתע מלעשות זאת גם כשתהיה לו תאווה אחרת לעשות זאת.

כמו שכתבתי לעיל כבר - אנחנו רוצים לטבוע בילדים שלנו יחס צנוע. (אגב, בשורש, זה בדיוק מאותה סיבה שאתה לא רוצה שהוא יעשה את זה בפומבי. למה? כי אתה רוצה להרגיל אותו לצניעות נפשית. להרגשת צניעות)

והטיטול, במחילה, לא באמת קשור. אתה יודע זאת.

ילד שגדל על זה שמגע נעים הוא מוקצה ואסור, הוא ילד שיכול לפתח בסבירות גבוהה הפרעות התנהגות או קשיים מיניים משמעותיים. במקום זה כדאי פשוט להרפות, ולתת לגיל לעשות את שלו. זה יעבור מהר מאוד, כאמור לא תמצא ילדים בכיתה א' עושים זאת.

היחס לפומביות שונה - כי אנחנו לא אומרים לילד שהמגע או התחושה הנעימה הם רעים או אסורים (כאמור זה יכול לגרור הרבה בעיות בעתיד), אלא להפך - זה בסדר גמור מתוק שלנו, רק תעשה את זה כשאתה לבד. אפשר גם להציע בילויים אחרים, לעניין אותו בדרכים אחרות להרגיש טוב ו/או להרגע, אבל בלי המסר של "אסור".

מה הוא לומד מזה? שיש דברים שהצנעה יפה להם, וזה מסר שמצד אחד חשוב שהוא ייקח אותו הלאה, ומצד שני לא יעשה לו שום נזק בעתיד.

הטיטול קשור במובן הזה שהדגשתי שזה רק שלב, ולכן לא צריך להתרגש. זה שלב שלא ממשיכים איתו הלאה אל הבגרות, ולכן אפשר פשוט לתת לגיל לעשות את שלו.

ובדיוק כמו טיטול - אם ההתנהגות התינוקית/ילדותית ממשיכה יותר מדי זמן, אז זה כבר באמת דורש בירור מעמיק יותר.

אנחנו לא רוצים ליצור לו תחושבת גועל או רוע כלפי זה. אנחנו כן רוצים לטבוע בו רגש של צניעות.

אם אתה חושב שעצם הטבעת רגש של צניעות היא מה שאתה לא רוצה, אז באמת השיח מיותר, ואתה מוזמן גם ללמד אותו לעשות את זה בפומבי.

מה שהסברת לגבי הפומביות לא עונה על מה שכתבתי. לא כתבתי בנוגע ל"איך עושים את זה בלי נזק" אלא בנוגע ל"למה זה חשוב לנו לחנך אותו לזה", והתשובה היא כמובן כי אנחנו רוצים להרגיל אותו להרגשת צניעות.

ולא, רגש של צניעות זה ממש לא מילה נרדפת לרתיעה וגועל ומיאוס. לא יודע למה אתה מערבב בין הדברים.

מבחינתו יש אסור ויש מותר, קשה לו מאוד לשים גבולות על דברים שהם מותרים ובשביל זה הוא צריך עזרה.

כשאתה אומר לו שמשהו לא צנוע ולכן לא עושים, אז מבחינתו זה אסור ורע וכו'. הוא לא בגיל שבו הוא יכול להכיל מורכבויות.

טוב, עד לרגע זה לא ראיתי צורך לומר זאת והיה נראה לי לא ראוי להכנס לדוגמאות אישיות. אבל אני רואה שזה כן נצרך:

מאז שאני  זוכר את עצמי, כילד קטנטן שאבא עושה לו מקלחת, הוא לימד אותי את זה. ולא, זה לא יצר לי רתיעה, ולא גועל, ולא אנטגוניזם. זה פשוט טבע בי רגש צניעות בריא וטוב שקיים בי ב"ה עד היום.

כנראה שבכל זאת זה אפשרי... אתה פשוט לא צודק בתיאוריה שלך, הכל תלוי בצורת ההתנהלות של ההורה ובהנגשת הדברים.

(וכדרכי לגבי "לא תהא כהנת כפונדקית", אני בטוח שאתה יכול למצוא שלל דוגמאות של דברים שאתה מלמד את ילדיך שהם אסורים, לא מבחינה דתית, למרות שאתה כמובן לא מעוניין בפיתוח אנטגוניזם ורתיעה. ולמרבה הפלא זה עובד, אני מניח..)

על המצב ההלכתי אין עוררין: לילד בן 3 אין איסור לגעת בגוף של עצמו, אפילו אם זה במקומות האינטימיים ואפילו אם זה לצורך עונג.

בנוסף, המטרה גם כן ברורה:

כשהילד יגיע לגיל ההתבגרות ומעלה, מצד אחד הוא לא יהיה מכור למגע כזה ומצד שני הוא לא יירתע ממגע כזה (אני מתכוון שלא תהיה לו רתיעה פסיכולוגית, לא הלכתית). 

לכן מה שנשאר זה רק הוויכוח לגבי הטקטיקה.

אני חושב שבאמת כל המומחים, דתיים וחילוניים כאחד, פסיכולוגים ואורולוגים ורופאי ילדים וכו', אומרים את אותו הדבר - לא לעשות מזה אישיו, לא להגיד שזה אסור, להבין שזה שלב שבו בילד בוחן את הגוף שלו ולחכות בסבלנות שזה יעבור. 

דין חינוך הוא מושג הלכתי, תרצה בכך או לא תרצה, זו העובדה.

ושוב: אפשר וצריך לומר את זה בצורה שלא מייצרת לילד תחושה רעה כלפי זה, אלא תחושה של צניעות טבעית ובריאה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....