ובדיוק כשחשבתי כשכבר עברתי את זה, ובדיוק כשחשבתי שגדלתי בחיים
העפתי מבט לאחור
תמיד חשבתי שמי שעובר יותר דברים קשים בחיים שלו יודע איך להיות נאמן לעצמו יותר, יודע איך לעזור יותר, יש יותר מה ללמוד ממנו
הוא פשוט יותר, יש יותר ממנו
אבל עכשיו אחרי קצת יותר מחצי שנה אני מסתכלת ואני שואלת את עצמי אם חייתי בקוקוס
כי עברתי יותר דברים
כי אני מתמודדת עם חרדה חברתית. כי אבא שלי עבר תאונת עבודה וירדו לו אצבעות והוא מובטל בינתייים ואני לא רוצה להכביד עם כסף אז אני אנקה בניינים במשך שלוש שעות כי שום עבודה אחרת לא קיבלה אותי, אלך למלצר בשבת, אלמד לקפל כביסה ולכבס ולגהץ ולהכין עוד אוכל חוץ מטוסט. כי נכשלתי בצורה מפוארת שלימודים בשנה הזאת ואני טובעת מהמחשבה על כמה שכולם מצליחים ומשאירים אותי מאחור. כי הפסקתי לבכות מספרים.
אבל נעשיתי ככ חלשה
נעשיתי אדם הרבה פחות טוב ממה שהייתי לפני
אני כבר לא יודעת איפה הערכים שלי היום, איפה הגבול. איזה קללות לא להגיד.
לא מצליחה להישאר על דבר אחד.
ואני עפה בעולם, ואני רוצה שהבלון שהוא אני יהיה קשור כבר לאיזה יד של ילד כי אני לא מפסיקה לעוף ממקום למקום.
כי הפסקתי לכתוב, וכשאני כן כותבת אני לא מצליחה להעביר כלום. כי אני לא רוקדת יותר. כי אני לא מציירת יותר. כי אין לי מה לצייר. כי אני לא מצליחה להנות ממוזיקה יותר.
אז החיים בסדר, ולמעשה אני יותר שמחה ממה שהייתי לפני. אבל אני מרגישה כאילו האייקיו שלי ירד. מגיבה לאנשים כמו ילדה שרוצה צומי. הייתי אמורה להיות אדם שקול יותר, הייתי אמורה לדעת יותר מה לעשות עם החיים שלי. הייתי אמורה להיות אני אבל יותר.
עכשיו אני כמו שקית ניילון ברוח לפני שהיא נופלת לים ואיזה צב מסכן מנסה לאכול אותה.
