איך פעם הרגשתי מורדת המדינה עם השיר של נתן גושן ושמעתי אותו באוזניות בשקט במצפה רמון בלי שאף אחד ידע.
כמו שהאדמה מחכה למים
כמו ילד שצועק חזק אל השמיים
ואני עדיין מחכה
כל יום
כל
יום
אני חיכיתי.

אשכרה חיכיתי.
(ואני עדיין מחכה.)
ממ,אני מתגעגעת.מתגעגעת לאהבה.אני רוצה אהבה.
העיניים שלי נעצמות ואני צריכה להתקלח.איזה יום מתיש אבל ברוך השם הספקנו טוב.
ו,פעם היה אכפת לי מחברות.פעם היו לי חברות.איך שאני ככה,מרחיקה את כולם מימני.אני מרגישה בחסר הזה.מרגישה מאוד.אבל זה מרגיש שזה משהו שהיה ולא יחזור לעולם...
פעם אהבתי.כן.פעם אהבתי.והבעתי את זה.כתבתי.העזתי להאמין בזה ולכתוב את עצמי לחברות.
היום הציניות תפסה את מקומה אצלי והשאירה אותי באשכרה לבד,מבחירה(או שלא?!) ואני,שוב,אני מתגעגעת.לא יודעת למה.
אולי לפשטות של הדברים שהיו לי.אולי באמת לחיבוק של מישהו.אולי ללא יודעת,פשוט לחיים יותר קלים,נטולי חשבונות.
אךך כמה זה קשה לתפוס את הלב שלך חזק חזק ולהחליט שוב ושוב ושוב ושוב,לא להיפתח.
התרגלתי כבר קצת.איך נפתחים.טאטע באמת איך.
עבדים היינו,היינו עבדים וגם עכשיו.

אני רוצה ילדים ולהתרפא.