א-מת | ערוץ 7

א-מתנבוכי הדור

עמדנו שנינו, ליד הים הזה. הוא הביט בי בעיינים השחורות, הגדולות, הכבויות. וצעק.
...
זה לא קרה ברגע. לקח לי זמן הרבה זמן להיוודע לקיומו. הוא הופיע בעיקר ברגעים של חולשה או של עוצמה גדולה. בדיעבד הסתבר שהוא תמיד הי'ה שם. מתחבא, מחכה, מתגעגע.
...
הוא צעק: "אתה לא נותן לי מקום"! אבל המשכתי לברוח. "אתה לא מבין שאתה צריך אותי?".
...
אבל זה, זה הי'ה יום אחר, מיוחד. כאילו הכל עצר מלכת. והכרה ברורה שלא. שוב, לא הצלחתי.
...
כשהסתכלתי, העיניים שלו נעלמו.
...
ופתאום, הכל התערבל והתערבב והתרסק. הכל נהי'ה שחור, והוא עמד שם באמצע. גדול, מאיים, מפוחד.
...
אני? אני הכאב שלך.
הוא הי'ה נראה חלש. חלש ומדוכא.
...
שלי? אין לי כאב.
...
הוא התרחק לפתע ושאל בשקט: "אתה באמת חושב ככה"?
לא הסכמתי.
הסתובבתי, עצמתי עיניים, וברחתי.
הוא לא רדף אחרי, הוא פשוט הי'ה שם. לכל מקום שזזתי, הוא זז איתי. וסבל, סבל נוראי. בדידות, בדידות עמוקה. אין-סוף.
...
"אתה לא מבין שאתה לא יכול בלעדי"?
...
"אני לא רוצה אותך! תעזוב אותי!" בכיתי. הדמעות שלי התערבבו עם הדם שלו. הוא הי'ה נשמע חלש כשאמר: "תקשיב. רק תקשיב. אתה הורג אותי".

לא הסכמתי לשמוע. ברחתי. עד ש
...
"יש לי אותו"
...
את מה?
...
"את ההמשך של השיר".
...
נעצרתי.
...
אני יודע כי אני חלק ממך. חלק ממך שאתה מנתק. ומנתק. ולא י'היו חיים. תסתכל.
...
עצרתי. הסתובבתי אליו, הוא הי'ה מלא פצעים, אני הייתי מלא דמעות, ובאמצע הכלי.
....
"הגיע הזמן, לא?"
...
ניגשתי אל הכלי, וניגנתי את הצליל הראשון.
אבל לא שמעתי כלום.

וכך גם בשני, ובשלישי, ובכולם.

כעסתי. הכיתי בכלי בכל כוחי, אבל שום צליל לא יצא. הכיתי והכיתי ולפתע... כאב לי.
כאב לי וידעתי, ידעתי שתמיד, זה הי'ה הוא.

וזה הי'ה השיר היפה ביותר ששמעתי אי-פעם.
...
הוא התקרב, ונתן לי חיבוק גדול. החיבוק הכי גדול שכאב יכול לתת.

"אני חלק ממך. אני עצמך. ואני שלך. אני פה. אם תתעלם, שום דבר אחר לא יוכל להיות שלך. בבקשה, תפתח לי מקום בלב שלנו".

ההבטתי עליו. שנינו בכינו. הדמעות נקוו לים. ים גדול, ים אינסוף, ים של אמת. אמת. אמיתית. מזמן לא ראיתי אחת כזאת.
...
ועמדנו שנינו, מחובקים, אני והכאב, ליד הים הזה. הוא הביט בי, בעיניים השחורות, הגדולות, הנוצצות, ואמר:

"עכשיו,
עכשיו אפשר להיות".

ולא שמעתי כלום.