עמדנו שנינו, ליד הים הזה. הוא הביט בי בעיינים השחורות, הגדולות, הכבויות. וצעק.
...
זה לא קרה ברגע. לקח לי זמן הרבה זמן להיוודע לקיומו. הוא הופיע בעיקר ברגעים של חולשה או של עוצמה גדולה. בדיעבד הסתבר שהוא תמיד הי'ה שם. מתחבא, מחכה, מתגעגע.
...
הוא צעק: "אתה לא נותן לי מקום"! אבל המשכתי לברוח. "אתה לא מבין שאתה צריך אותי?".
...
אבל זה, זה הי'ה יום אחר, מיוחד. כאילו הכל עצר מלכת. והכרה ברורה שלא. שוב, לא הצלחתי.
...
כשהסתכלתי, העיניים שלו נעלמו.
...
ופתאום, הכל התערבל והתערבב והתרסק. הכל נהי'ה שחור, והוא עמד שם באמצע. גדול, מאיים, מפוחד.
...
אני? אני הכאב שלך.
הוא הי'ה נראה חלש. חלש ומדוכא.
...
שלי? אין לי כאב.
...
הוא התרחק לפתע ושאל בשקט: "אתה באמת חושב ככה"?
לא הסכמתי.
הסתובבתי, עצמתי עיניים, וברחתי.
הוא לא רדף אחרי, הוא פשוט הי'ה שם. לכל מקום שזזתי, הוא זז איתי. וסבל, סבל נוראי. בדידות, בדידות עמוקה. אין-סוף.
...
"אתה לא מבין שאתה לא יכול בלעדי"?
...
"אני לא רוצה אותך! תעזוב אותי!" בכיתי. הדמעות שלי התערבבו עם הדם שלו. הוא הי'ה נשמע חלש כשאמר: "תקשיב. רק תקשיב. אתה הורג אותי".

לא הסכמתי לשמוע. ברחתי. עד ש
...
"יש לי אותו"
...
את מה?
...
"את ההמשך של השיר".
...
נעצרתי.
...
אני יודע כי אני חלק ממך. חלק ממך שאתה מנתק. ומנתק. ולא י'היו חיים. תסתכל.
...
עצרתי. הסתובבתי אליו, הוא הי'ה מלא פצעים, אני הייתי מלא דמעות, ובאמצע הכלי.
....
"הגיע הזמן, לא?"
...
ניגשתי אל הכלי, וניגנתי את הצליל הראשון.
אבל לא שמעתי כלום.

וכך גם בשני, ובשלישי, ובכולם.

כעסתי. הכיתי בכלי בכל כוחי, אבל שום צליל לא יצא. הכיתי והכיתי ולפתע... כאב לי.
כאב לי וידעתי, ידעתי שתמיד, זה הי'ה הוא.

וזה הי'ה השיר היפה ביותר ששמעתי אי-פעם.
...
הוא התקרב, ונתן לי חיבוק גדול. החיבוק הכי גדול שכאב יכול לתת.

"אני חלק ממך. אני עצמך. ואני שלך. אני פה. אם תתעלם, שום דבר אחר לא יוכל להיות שלך. בבקשה, תפתח לי מקום בלב שלנו".

ההבטתי עליו. שנינו בכינו. הדמעות נקוו לים. ים גדול, ים אינסוף, ים של אמת. אמת. אמיתית. מזמן לא ראיתי אחת כזאת.
...
ועמדנו שנינו, מחובקים, אני והכאב, ליד הים הזה. הוא הביט בי, בעיניים השחורות, הגדולות, הנוצצות, ואמר:

"עכשיו,
עכשיו אפשר להיות".

ולא שמעתי כלום.

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

עבר עריכה על ידי little prince בתאריך כ"ח בחשוון תשפ"ז 21:25

נשימות מתגברות

מתנשפות

מבשרות את הדבר ההוא שעוד מעט יגיע

הדבר שממנו אני מפחד

מנסה לעצור כדור שכבר נורה

להסדיר נשימה

כמה פשוט זה נשמע

רק להירגע

לשחרר

תשחרר אמר לי פעם פסיכולוג בתהליך קבלה לאיזו משרה נחשבת

אתה 10 מ10 אמר בשפה לא כל כך טיפולית

אתה צריך פשוט לשחרר

פשוט לשחרר

לעגתי לו בקרבי

פסיכולוג עאלק

אם היה פשוט לשחרר

פשוט לא הייתה לך פרנסה

ודווקא הנשימה

זאת שנכנסת ויוצאת מאיליה

מכניסה ומוציאה אוויר

דווקא היא מבשרת לי בדרכה

ששוב זה מגיע

שוב, הגב אל הקיר

תהומות

תהומות שבי עולים מעלה

פורצים שוב נתיב חשוך ואין דרך שאוכל לעוצרם

רק להתכנס אל עצמי

ולמנוע פגיעה באהובי

אין לי מנוחה

כָּל מוֹדָעָה שֶׁתָּלִית

עַל לוּחַ לִבִּי

וְחָלְפָה לָהּ,

הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נָעַץ

וְחוֹר

חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום