חבר של של אחים שלי מתנחל אצלינו בבית כבר 3 ימים כי ההורים שלו בחו"ל.

לי ממש נמאס מהחבר הזה, מישהי מבינה אותי? 

( סליחה הייתי חייבת אבל אני רואה שפנו אלייך באישי)

באתי לאכול מרק אצל חברה ב1 בלילה, נשארתי עד הבוקר...
נס שהבנים הגדולים החליטו לפנות לנו ת'שטח.

הוא לא ישן אצלינו כי אין לנו מקום והוא גר בצד השני של הכביש, אבל כל השבת הוא היה בכל הסעודות והוא הגיע לכמעט כל יום.
וגם לאחים שלי יש קטע לעשות לי פסודו-ניתוח פסיכולוגי מזלזל לידו.

משהו כמו: "היא תמיד חושבת שהיא יודעת יותר ממנו ובכלל אין לה חברות בלה בלה בלה" כשאני יושבת ממש מולם.

לא שאני מתביישת ממנו או משהו, הוא ילד מטומטם חצי חילוני בן 15, אבל נראה שאחים שלי מנסים להרשים אותו בלדרוך עליי, וזה ממש מעצבן.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....