גאווה. 💔מה הנזקים שלה?
כולם מדברים בגנות הגאווה. אבל האם הבן אדם המתגאה פוגע רק באחרים?
הגאווה פוגעת גם בבן אדם עצמו.
1)בקשרים חברתיים. 🫂
כל מי שקצת בר דעת מבין שכל מה שקיבלנו קיבלנו מה'. איך בן אדם אחד נולד גבוה והשני נמוך, לאחד יש מח יותר חריף ולשני מח יותר פשוט, אחת יודעת להתלבש בטוב טעם והשניה לא יודעת.
אלוקים ברא את העולם הזה כדי שנהנה ממנו. הוא רוצה שנהנה מאוכל טעים, מבגד יפה, מבית וכלים יפים, מאוטו, הבעל מאישתו ואישה מבעלה. זה משמח אותו שאנחנו מתענגים על הדברים האלה.
אבל מה הוא לא אוהב, את ה"מתגאה". כשבן אדם רוצה לנקר את העיניים לחבר שלו. כשכדי להרגיש עליונות הוא מוריד את החבר שלו.וצריך בזה רגישות. אומרת את זה לעצמי. בכנות, לא תמיד יוצא לי:
כשחברה מראה חצאית חדשה ללת לה להתלהב ולא להגיד "גם לי יש כזאת".
כשבעלי מספר איזה רעיון, לתת לו לספר ולא לקפוץ עם "מכירה את זה".
גם לא לספר בהרחבה על מעלות שיש לבעלי לחברה או מה בדיוק הוא קנה לי. הרבה פעמים רק בדיעבד אני חושבת ש"אני לא יודעת מה עובר בינה לבין בעלה" ואולי גרמתי לה צער 🤷♀️
או כשחברה מספרת על קושי שלה בגידול ילד אחד להזדהות איתה ולא לקפוץ עם "את לא יודעת איך זה עם שלוש".
בסופו של דבר הגאווה שלנו פוגעת לנו בקשרים שלנו עם אנשים. אף אחד לא אוהב לשתף בן אדם גאוותן בדברים אישיים. מה גם, שבראוותנות הזאת אנחנו הרבה פעמים מושכות על עצמנו עין הרע.
2)מתגאה לא שמח.☹
"מי הוא השמח? השמח בחלקו."
למה לגאוותן קשה לשמוח בחלקו?
כי תמיד הוא מרגיש שהוא "שווה יותר", תמיד נמצא בחוסר. העבודה הנוכחית לא בשבילו, כי הוא שווה הרבה יותר, הבית שגר בו פשוט מדי או בית בשכירות והוא חייב בית משלו. ואפילו אנשים שסביבו "לא ברמה שלו".
יש גבול דק בין שאיפות לבין מחשבות של גאווה.ברור שצריך לשאוף לעלות ברוחניות ובגשמיות, רק ככה בן אדם מתקדם. אבל לא לתלות את הכל בעצמנו. להתפלל וע"י תפילות לבנות כלי לקבל שפע.
תפילה ושמחה והערכה למה שיש כבר בחיים שלנו,הבנה שזה הטוב ביותר בשבילנו היום, מביאים את כל הגדולה לאדם.
זה לא פשוט להיות פשוט.אבל זה הכי כיף שיש. שנזכה 🙏
3)רדיפה עצמית מתמדת.
פרפקציוניזם זה סוג של גאווה. בן אדם שתולה את כל ההצלחות שלו בעצמו, תולה גם את כל הכשלונות שלו בעצמו. אם משהו לא מצליח לו כרצונו, הוא מייסר את עצמו, כי "איך הוא, כזה חכם/ מלומד/ אינטלגנטי לא הצליח".🧐🧐
בן אדם ענו מקבל הרבה יותר בקלות את הכשלונות שלו ולומד מהם, דווקא בגלל שגם ההצלחות הוא יודע שלא שייכות לו ולולא רצון ה', הוא לא היה מצליח.
4) אנשים גאוותנים הם אנשים הכי חסרי בטחון עצמי שיש. 😔
כי הרצון לשלוט במצב/ באנשים= חוסר בטחון עצמי.
להראות עליונות בשביל להרגיש ערך= חוסר בטחון עצמי.
להיות פרפיקציוניסט ולפחד מביקורת = חוסר בטחון עצמי.
כלפי חוץ אולי אנשים גאוותנים משדרים בטחון עצמי, אבל זה לא בטחון עצמי אמיתי. הרב ארוש מסביר את זה פשוט בספר שלו "החכם והתם": " מי שחי בלי אמונה, שמחתו היא חיצונית, ממילא הוא תלוי במה שיאמרו הבריות, וברגע שרק מדמה לעצמו שיתכן ותהיה עליו איזה ביקורת קטנטונת מיד מתכוץ ונבהל"...ובספר נותן בזה הרחבות.
מי שרוצה עבודה יותר יסודית על מידת הגאווה ממליצה על ספר "החכם והתם" עם פירוש של הרב ארוש, אבל אפילו לשמוע את המעשייה הזאת של ר' נחמן בלי פירושים כבר מעורר מאוד.
כולם מדברים בגנות הגאווה. אבל האם הבן אדם המתגאה פוגע רק באחרים?
הגאווה פוגעת גם בבן אדם עצמו.
1)בקשרים חברתיים. 🫂
כל מי שקצת בר דעת מבין שכל מה שקיבלנו קיבלנו מה'. איך בן אדם אחד נולד גבוה והשני נמוך, לאחד יש מח יותר חריף ולשני מח יותר פשוט, אחת יודעת להתלבש בטוב טעם והשניה לא יודעת.
אלוקים ברא את העולם הזה כדי שנהנה ממנו. הוא רוצה שנהנה מאוכל טעים, מבגד יפה, מבית וכלים יפים, מאוטו, הבעל מאישתו ואישה מבעלה. זה משמח אותו שאנחנו מתענגים על הדברים האלה.
אבל מה הוא לא אוהב, את ה"מתגאה". כשבן אדם רוצה לנקר את העיניים לחבר שלו. כשכדי להרגיש עליונות הוא מוריד את החבר שלו.וצריך בזה רגישות. אומרת את זה לעצמי. בכנות, לא תמיד יוצא לי:
כשחברה מראה חצאית חדשה ללת לה להתלהב ולא להגיד "גם לי יש כזאת".
כשבעלי מספר איזה רעיון, לתת לו לספר ולא לקפוץ עם "מכירה את זה".
גם לא לספר בהרחבה על מעלות שיש לבעלי לחברה או מה בדיוק הוא קנה לי. הרבה פעמים רק בדיעבד אני חושבת ש"אני לא יודעת מה עובר בינה לבין בעלה" ואולי גרמתי לה צער 🤷♀️
או כשחברה מספרת על קושי שלה בגידול ילד אחד להזדהות איתה ולא לקפוץ עם "את לא יודעת איך זה עם שלוש".
בסופו של דבר הגאווה שלנו פוגעת לנו בקשרים שלנו עם אנשים. אף אחד לא אוהב לשתף בן אדם גאוותן בדברים אישיים. מה גם, שבראוותנות הזאת אנחנו הרבה פעמים מושכות על עצמנו עין הרע.
2)מתגאה לא שמח.☹
"מי הוא השמח? השמח בחלקו."
למה לגאוותן קשה לשמוח בחלקו?
כי תמיד הוא מרגיש שהוא "שווה יותר", תמיד נמצא בחוסר. העבודה הנוכחית לא בשבילו, כי הוא שווה הרבה יותר, הבית שגר בו פשוט מדי או בית בשכירות והוא חייב בית משלו. ואפילו אנשים שסביבו "לא ברמה שלו".
יש גבול דק בין שאיפות לבין מחשבות של גאווה.ברור שצריך לשאוף לעלות ברוחניות ובגשמיות, רק ככה בן אדם מתקדם. אבל לא לתלות את הכל בעצמנו. להתפלל וע"י תפילות לבנות כלי לקבל שפע.
תפילה ושמחה והערכה למה שיש כבר בחיים שלנו,הבנה שזה הטוב ביותר בשבילנו היום, מביאים את כל הגדולה לאדם.
זה לא פשוט להיות פשוט.אבל זה הכי כיף שיש. שנזכה 🙏
3)רדיפה עצמית מתמדת.
פרפקציוניזם זה סוג של גאווה. בן אדם שתולה את כל ההצלחות שלו בעצמו, תולה גם את כל הכשלונות שלו בעצמו. אם משהו לא מצליח לו כרצונו, הוא מייסר את עצמו, כי "איך הוא, כזה חכם/ מלומד/ אינטלגנטי לא הצליח".🧐🧐
בן אדם ענו מקבל הרבה יותר בקלות את הכשלונות שלו ולומד מהם, דווקא בגלל שגם ההצלחות הוא יודע שלא שייכות לו ולולא רצון ה', הוא לא היה מצליח.
4) אנשים גאוותנים הם אנשים הכי חסרי בטחון עצמי שיש. 😔
כי הרצון לשלוט במצב/ באנשים= חוסר בטחון עצמי.
להראות עליונות בשביל להרגיש ערך= חוסר בטחון עצמי.
להיות פרפיקציוניסט ולפחד מביקורת = חוסר בטחון עצמי.
כלפי חוץ אולי אנשים גאוותנים משדרים בטחון עצמי, אבל זה לא בטחון עצמי אמיתי. הרב ארוש מסביר את זה פשוט בספר שלו "החכם והתם": " מי שחי בלי אמונה, שמחתו היא חיצונית, ממילא הוא תלוי במה שיאמרו הבריות, וברגע שרק מדמה לעצמו שיתכן ותהיה עליו איזה ביקורת קטנטונת מיד מתכוץ ונבהל"...ובספר נותן בזה הרחבות.
מי שרוצה עבודה יותר יסודית על מידת הגאווה ממליצה על ספר "החכם והתם" עם פירוש של הרב ארוש, אבל אפילו לשמוע את המעשייה הזאת של ר' נחמן בלי פירושים כבר מעורר מאוד.
