ה' שפתיי תפתח

חמצוצית יקרה ❤❤❤❤❤

וואי... נגעת לי ממש...

האמת היא הזדהיתי עם לא מעט...

אצלי כן הייתי במסגרת מגיל קטנטן...

אבל באיזשהו שלב הגעתי לבית ספר בסגנון ממש שונה ממה שהכרתי לפני זה. 

הרוב המוחלט של התלמידים הגיעו מעולם ממש שונה משלי מבחינה תרבותית.

לא הבנתי את ''השפה'' ואת הקודים, ממש כמו שאת כותבת...

הייתי גם לבושה בצורה שונה משאר הבנות, כך שבלטתי גם בקטע הזה.

וגם אני... הפכתי להיות הקורבן של הכיתה... בשנה הראשונה, לאורך כל השנה כמעט... 

אני זוכרת את עצמי יושבת במקום הכי מוסתר שיכולתי למצוא בתוך בית הספר בזמן ההפסקות, ומחכה שההפסקה תיגמר, מקווה ששם לא יפריעו לי...

שמרתי דברים שכתבתי באותה התקופה...

מסתבר (נחרדתי לקרוא את זה, במרחק של כ''כ הרבה שנים) שסבלתי כל-כך שלא רציתי לחיות יותר... הייתי רק בת 10 

יש איזשהו מכתב שכתבתי למי שהתסיסה את כולם נגדי.

במכתב הזה אני כותבת לה ש''אם אמות, זה יהיה בגללה'' (!), וש''את מה שהיא עשתה לי, אי אפשר לסלוח'' (או משהו בסגנון).

[בשנים שלאחר מכן, המשכתי להרגיש די אאוטסיידרית, אבל כבר לא הציקו לי ב''ה. הפכתי להיות חלק מחבורה מסויימת, אבל לא הרגשתי שאני באמת חלק. משהו בי היה ממש שונה מהן. ורק בשלוש השנים האחרונות של בית הספר, מצאתי חברות אמיתיות בתוך בית הספר (חברות עד היום ב''ה)]

*

ואת, נשמה, את מתארת מצב שבו במשך שנים, מכיתה א' עד החטיבה (!!!) חווית הצקות כאלה.

אני מדמיינת את הילדה הקטנה הזאת, הגוזלית המתוקה והתמימה הזאת (אמא'לה, מה זה כיתה א'?! זה כ''כ קטן!!!)

שעכשיו נכנסה לעולם חדש כל-כך, עולם בית הספר, אחרי שהיא הכירה רק את הבית,

וחשה בלבול גדול, מתקשה להבין מה מול מי ומה קורה פה, ולמה אני מרגישה שונה ולא מצליחה להיות כמו כולם ועם כולם...

וכאילו אלו לא תחושות כבדות מספיק לכתפיה הזעירות,

הילדה הקטנה הזאת, שלא עשתה שום דבר רע, מתחילה לחוות הצקות.

ועוד הצקות.

ועוד הצקות.

ועוד הצקות.

והכיתה הופכת למקום מסוכן.

לקום בבוקר וללכת לבית הספר, זה סוג של ללכת... לגרדום 

לעבור דרך שער בית הספר הופך לרגע מפחיד, כי הנה, עוד מעט זה יתחיל שוב.

רוצים רק שהיום הזה יעבור כבר, ושהסיוט הזה ייגמר...

גם אם ברור שמחר הוא יחזור...

וכנראה שאין את מי לשתף אצל המבוגרים. 

או שיש את מי לשתף, אבל השיתוף לא מועיל.

כי ההצקות ממשיכות, וממשיכות...

יום אחרי יום.

שבוע אחר שבוע.

שנה אחר שנה.

ואין מושיע.

אין מורה או יועצת שמבחינה.

או שאולי כן מבחינים... אבל אין דמות חינוכים מספיק טובה ומוכשרת כדי להצליח לשים ''סטופ'' לדבר הנורא הזה.

איזו הרגשה של לבד בעולם.

של הפקר. 

שאין מי שמגן עלי. 

וההפסקות.

והצחוקים.

והמילים הפוגעות כל-כך.

והלחשושים.

והמעשים אולי.

והמבטים. מבטי הבוז ומבטי הרחמים מחלק מהכיתה...

והתפילה החרישית בלב ''בבקשה שמישהו ישים קץ לסבל הזה. שמישהו יראה אותי ויעזור לי. שמישהו יגן עלי ויציל אותי''.

והשאלות ''למה זה קורה לי? מה עשיתי? למה אני צריכה לעבור את כל זה?

וההפנמה של כל המסרים הקשים, ש''אני לא שווה הרבה, שאני מוזרה, שאני שונה, שאני דפוקה...''

וכמובן שלילדה הזאת אין עדיין את המילים, את הכלים או את פרספקטיבה כדי להתמודד עם דבר ענק ונורא כזה.

*

אני חושבת על הילדה שהיית, והלב נמחץ כל-כך 

אין מילים. פשוט אין מילים.

הלוואי ויכולנו לחבק אותה,

להביט בה עמוק בעיניים ולהגיד לה -

שזה לא יהיה ככה לעולמי עד!!!

שהיא טובה ומדהימה!!! 

שהיא תזכה לעוד כל-כך הרבה טוב ואור בחיים!!!

*

אומרים שבעולם של פגיעות, ככל שהפגיעה חוזרת ונשנת, ככה היא מצלקת אותנו יותר.

ולכן כל-כך מובן שה''טראומה השאירה עקבות'', כמו שכתבת... זה כל-כך טבעי.

לשקם פגיעה כזאת זה משהו מטורף ממש... 

*

ועכשיו עברתי קצת על הכרטיס האישי שלך, אמנם ברפרוף, ועדיין...

ככה למדתי שאת נשואה

(וגם אמא, נכון?)

ושאת שואלת שאלות עומק על חינוך, רוצה ללמוד ולפעול בצורה הכי טובה,

ושאת שולחת חיזוקים למי שצריכה, ופרגון למי שכתבה משהו שדיבר אלייך,

ושיש לך עין טובה ויכולת לדון את השני לכף זכות

ושיש לך רגישות כלפי אחרים ושאת נזהרת במה שאת אומרת...

ככה, על קצה המזלג, זה מה שהכמה הודעות שכתבת אמרו לי עלייך...

כמה כל אחד מהדברים האלה לא מובן מאליו!!!

כמה לא מובן מאליו שהצלחת להתגבר על הטראומה הגדולה,

שהתקדמת קדימה, ובנית, ובנית, ובנית...

בנית חיים שלמים!

בנית את עצמך,

בנית לעצמך מידות טובות,

בנית לעצמך זוגיות, בית, משפחה!

את ענקית ויש לך כוחות ענקיים ❤!!!

ונכון, עם כל הטוב הגדול הזה,

יש עקבות עדיין...

אבל ביום-יום - את חיה! את מתקדמת! את בונה! את ממשיכה קדימה!

*

ובתוך כל זה...

הטוב וההתמודדויות פה ושם...

בתוך כל זה...

האשה הזאת פונה אלייך פתאום, מאמצע שום מקום.

והכל צף בחזרה.

ומצד אחד: אלול, ומצווה גדולה לסלוח...

ומצד שני: הכאב, הכאב, הכאב...! התמונות, הפלשבקים, תחושות ההשפלה והפחד, כל האכזריות שהייתה שם...

ומצד שלישי: המחשבה אולי ש''הן בסך הכל היו ילדות טפשיות, שלא הבינו עד כמה מה שהן עושות נורא ואיום''...

ומצד רביעי: ''אבל אני *עדיין* מתמודדת עם הנזקים שזה הסב לי!!! אני *עדיין* משלמת את המחיר!!!

ומצד חמישי: מידה כנגד מידה, כשאדם סולח, גם מהשמיים סולחים לו...

ומצד שישי: התחושה הפשוטה שאני-פשוט-לא-מסוגלת!!!

ומצד שביעי: ידוע שהסליחה משחררת... שהיא מטיבה לסולח לא פחות מאשר למי שמבקש סליחה...

ומצד שמיני: הכיווץ הזה בלב, בבטן, בגב, בגרון...

וואי מאמי. 💔

כשחשבתי על כל מה שעברת ועל מה שעומד בפנייך עכשיו עם אותה האישה - חשבתי שפשוט קטונתי.

ואולי אני לא אכתוב לך בכלל. כי ממה שאני מבינה, אני חוויתי רק חלק ממה שאת חווית.

אבל בסוף החלטתי לכתוב בכל זאת, בתקווה ובתפילה שהקב''ה ישלח את מילים הנכונות... הלוואי...

אז אני אספר לך משהו אחד:

כשהייתי קטנה, אבא שלי בא להשכיב אותנו לילה אחד, והוא אמר לנו שהוא רוצה ללמד אותנו ''תפילה עם סוד גדול'' (או ''תפילה סודית'', אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק). כמובן שפתחנו את האוזניים גדול-גדול ואבא שלי התחיל לדקלם לנו בפעם הראשונה:

הֲרֵינִי מוֹחֵלת לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי

בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי

בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן

בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד

בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה.

וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי.

ומאותו היום כנראה, אני אומרת את זה כל לילה בקריאת שמע שעל המיטה. אני לא זוכרת מה בדיוק חשבתי לגבי אותה הילדה שהתסיסה את כולם נגדי, כשאמרתי את ''הריני מוחלת''. אולי שזה תקף כלפי כל העולם חוץ ממנה. כי לה אני לא מסוגלת לסלוח. ככה במשך שנים. אני חושבת שחשבתי לעצמי ש''לסלוח'', אני לא יכולה. אבל ללבקש שהיא ''לא תיענש בסיבתי'', עם הזמן (מדובר בתהליך של שנים) כן הצלחתי להתחבר...

[אני זוכרת *במעורפל* שהילדה הזאת ביקשה ממני סליחה פעמיים. פעם יחסית סמוך לשנה ההיא. ואז אמרתי שאני סולחת אבל לא הרגשתי שאני באמת מצליחה לסלוח בתוך הלב. ופעם אחרת כעבור כמה שנים. ואז כן יכולתי להגיד שאני סולחת באמת].

*

כתבת שאת הנזק שנעשה כבר אי אפשר לתקן.

ממש שומעים את כל הכאב, העצב והקשיים שעדיין פוגשים אותך במקומות מסוימים.

וכאן אני מתחברת למה ש@בת30 כתבה לך.

שבסופו של דבר, עברת את הדברים הנוראיים האלה כי...

כי זה היה חלק מהמסלול שה' הכין עבורך בעולם הזה...

כמו שאני עברתי את הדבר הנורא הזה

כי זה חלק מהמסלול שה' הכין עבורי.

וכמו שאני עברתי את הדיכאון הנוראי שאין לי מילים לתאר

כי גם זה היה חלק מהמסלול שה' הכין עבורי...

למה?

אין לנו את כל התשובות...

לפעמים הדברים מתבהרים מתישהו, ואנחנו זוכים למצוא משמעות בתהליכים שנאלצנו לעבור.

ולפעמים אנחנו פשוט צריכים להסתמך על האמונה שלנו שהדברים לא קורים סתם, ושבטח יש תכלית, גם לזה.

חני ויינרוט ז''ל, שהתמודדה הרבה שנים עם סרטן סופני, אמרה שהיא משתדלת לא לשאול את עצמה ''למה?'' (בפתח מתחת ללמ''ד) אלא ''למה?'' (בשווה). כלומר שגם כשאין לנו דרך להבין למה ניסיון כזה גדול ואכזרי נפל עלינו, עדיין יש לנו את היכולת לנסות לחשוב:

''מה אני יכולה לעשות מהקלפים שניתנו לי?

איזה טוב אני יכולה להוציא דווקא מההתמודדות הקשה הזאת?

איזה כוחות אני הולכת להוציא לפועל, מתוך כל מה שהמציאות הזאת עושה לי?

איזה אור אני אוכל להביא לעולם, דווקא מתוך המסלול הייחודי שנועד לי?''

אני מצאתי שההסתכלות הזאת ממש עוזרת לי להתמודד עם הדברים הקשים שהחיים מביאים איתם. אולי זה יוכל לעזור גם לך... ❤

*

ואם אני חוזרת לאשה הזאת, לילדה הנוראית הזאת לשעבר...

תתקנתי אותי עם אני טועה...

אבל מה שאני שמעתי מההודעה שלך,

מעצם זה שכתבת כאן בפורום -

זה שקשה לך עם מה שענית לה (או ליתר דיוק: אם מה שלא ענית לה).

כשאת כותבת ''אני לא מצליחה לסלוח'',

אני שומעת ''אני רוצה... אבל אני לא מסוגלת... כואב לי מדי...''

אז מתוך זה, אני רוצה להגיד לך עוד כמה דברים שעולים לי:

1. את בסדר. את עושה את מה שאת מצליחה לעשות. את בן אדם, את לא מלאך. את בן אדם שסבל מאד-מאד ועבר דברים קשים מאד-מאד. אם זה מה שאת יכולה כעת, זה מה שאת יכולה... ❤

2. אולי מחר תוכלי יותר. מחר או בעוד מספר שנים... החיים דינמיים ואנחנו גדלים כל הזמן... ואיתנו ההבנה שלנו והיכולות שלנו...

3. למקרה שהיית מעוניינת לבדוק אם יש לך אפשרות להגיע למקום שבו כן תוכלי לסלוח לה, אני אכתוב לך כמה רעיונות שעולים לי (אם את לא בקטע, את ממש יכולה להתעלם!)

* אולי-אולי תרצי לכתוב לה בכנות את מה שאת מרגישה? זה יכול להיות משפט קצר עם משהו כמו ''לגבי בקשת הסליחה שלך, אני מעריכה את הפנייה שלך. זה נוגע אצלי בנקודה מאד כואבת. כרגע אני לא מצליחה להגיב''.

* ואולי אפשר לפרט יותר? לכתוב איזה מכתב ארוך שמפרט הכל.

* או אולי-אולי-אולי אפילו להציע להיפגש איתה, ולפתוח את הדברים פנים אל פנים, באופן הכי אמיתי ובוגר... 

* אני לא יודעת מי הנפשות הפועלות, אבל אם אני ארחיק לכת ממש... אולי אפשר לחשוב על איזשהו פרויקט שתקימו ביחד? כמו הרצאות של שתיכן בתוך בתי הספר, כדי לעזור למנוע את המקרה הבא...

ואני חוזרת ל-1. אולי את פשוט עדיין לא יכולה... אם זה המקרה, בבקשה יקרה, תהיי מלאת חמלה והבנה כלפי עצמך. הילדה שבתוכך זקוקה לזה הכי הרבה בעולם. ה' רואה את ההתמודדות הענקית הזאת שלך. הוא בוחן לב וכליות וכל דמעה ודמעה שהזלת והינך עדין מזילה שמורה אצלו כמו 100.000 עדים.

אם זה המקום שלך כרגע, זה המקום שלך כרגע... וה' אוהב אותך איך שאת, הבת היקרה, הגיבורה והמדהימה שלו. ה' שברא את האדם ואת העולם, יודע כמה תהליכים יכולים להיות ארוכים לפעמים... ויש לו אמון וסבלנות ובעיקר אהבה וחמלה אינסופית כלפייך, אני בטוחה ❤

אני רוצה לסיים עם חיבוק אמיץ ואוהב - 

לילדה המתוקה שסיפרת עליה,

לך, גיבורה ומדהימה,

ולכל מה שאת עוד הולכת להיות בעולם הזה, בע''ה.

שה' ירפא את כל פצעייך ואת כל מכאובייך,

שתכתבי ותחתמי, את וכל קרובייך, בספר החיים ותזכי לשנה טובה ומתוקה!

ושהוא ישלח לך מעכשיו רק טוב גלוי. ❤❤❤

לי הציקו בכיתה ו'.

ואחרי כ- 30 שנה משהי התקשרה לבקש סליחה

סלחתי כיאלו היו  ילדות...

וגם קיוויתי שהסליחה הזו תזכה אותי במשהו שאני מחכה לו המון שנים.

ואני עוד מחכה...

אבל מאחלת רק טוב בעולם.

אבל על משהו אחר שפגעו בי לפני מספר שנים בודדות, 

עברתי תהליך שבו קיבלתי כלים להכיר את עצמי מחדש.

ולראות דברים באור אחר. זה היה נהדר.

בהמשך התהליך הרגשתי שמשהו עוד מדגדג לי 

מאותו האירוע עשינו על זה עוד עבודה קטנה וזהו!!!!

מציעה לך לחשוב על זה.

בהצלחה רבה

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים

זה לא חייב להיות מקרה חירום

אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם. 

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

לעסות את הגושים תוך כדי הנקה, יתכן שזה סתימות , זה שהיא רוצה לינוק הרבה זה טוב לשחרר את הגושים.

להתייעץ

ושתראה איך את מניקה ואיך התינוק יונק