יש לי חברה מאד טובה.
הכרנו בעבודה (כבר לא עובדות יחד), הילדים שלנו פחות או יותר בגילאים חופפים, יש לנו נושאי שיחה מעניינים, נעים לי וכיף לי איתה.
היא חברה יחידה שלי.
כלומר- אם לא היא, כנראה לא אצא לגינה (כך היה השבוע כשהיא היתה אצל אמא שלה), לא יהיה לי איפה לפרוק, אנחנו גם נעזרות אחת בשניה בצורה די הדדית.
בעלי בעד הקשר איתה.
אז מה הבעיה?
שהיא די הרבה מדברת על בעלה, וזה גורם לי קצת קנאה.
הוא עוזר, וגם בעלי.
הוא המפרנס, וגם בעלי.
הוא הכי שם בשבילה, וגם בעלי!!!
מהצד של המשפחה שלי כל הזמן אומרים לי- תגידי תודה שהוא בעלך, איך הוא מפנק, מפרגן, עוזר עם הילדים ובעבודות בית, ועוד. אם אני רק מעיזה להתלונן למה הוא איחר או משהו כזה- אני נקראת כפוית טובה.
(אצל האחים שלי הבני זוג לא ממש מעורבים... אז אני נקראת מפונקת)
והיא מצידה כל הזמן מדגישה כמה בעלה בסדר וכמה בעלי צריך להיות יותר שותף...
ומה לעשות- זה משפיע! זה משפיע על ההערכה שלי אליו ועל ההרגשה שאני לא מקום ראשון אצלו...
(נגיד עכשיו כשאני בחופש והוא לא- הוא לומד רגיל, ואצלה- בעלה עוזר לה כל הצהריים עם הילדים והולך לכולל ערב, כדי שהיא לא תהיה איתם לבד, או שהם יוצאים...)
לא יודעת מה אני רוצה מכן. לא רוצה לעזוב אותה (כי באמת אין לי חברה בכלל),
אבל מצד שני מרגישה שהקשר שלי איתה משפיע על הזוגיות שלי...
ועוד משהו- כשאנחנו נפגשות, הרבה פעמים היא מצפה שאחמיא לילדים שלה על הציור/ הקוקו/ העוגיה/ ההתנהגות... ואין לי סבלנות! בקושי לילדים שלי יש לי סבלנות בשעות האלה...
יצא ארוך... תודה למי שקראה עד כאן.
