ובכל זאת בכל גיל אתה תראה אנשים אגואיסטים

יש מחשבות, דעות והעדפות משל עצמם.

קראתי ככה פעם באיזשהו מחקר

חידשת לי!

ובד"כ יש עוד לאן לשאוף 

עכשיו למשך כמעט חודש השרשור הזה יפורסם מלא זמן אחרי שכולם שכחו ממנו.

אני חושבת שיש לזה כמה שלבים.

יש את השלב של להבין שיש אנשים אחרי בעולם ויש להם עוד רצונות חוץ מלשרת אותך, זה קורה בגיל 4 בערך.

יש אנשים מבוגרים שאף פעם לא מתבגרים מדרישה לצומי וקבלת מחמאות, גם אם הם מבינים שלאנשים יש עוד עיניינים חוץ מהם, הם לא מוכנים לקבל את זה ותמיד יפנו את תשומת הלב לעצמם.

הייתי לי מישהי בכיתה בחמישית (אני חושבת, אולי פחות) שממש לא יכולתי לדבר איתה ולא הבנתי איך תמיד יש מעגל בנות סביבה.

כל מה שהיא דיברה עליו זה "הולכים לשפץ לי את הבית, קנו לי כזה, אבא שלי כזה, אני חושבת שאני אסתפר ככה, אני, אני ואני" לא משנה איך השיחה התחילה היא תמיד נקעה שם וזה פשוט היה לי בלתי נסבל.

יש אנשים שמבינים כבר בכיתה ד', ויש אנשים שגם בגיל שלושים לא מבינים.

בהקשר הזה אפילו הייתי אומר שכמעט ולא משנה חינוך, משנה האופי, יש אנשים שמתבגרים ומבינים דברם ומסוגלים להכיל מורכביות ויש אנשים בכיתה י' שלא מבינים את זה.
יש אנשים בגיל תיכון שאומרים מה צריך את אמריקה את מי מעניין מה היא אומרת. ואין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל כבר בכיתה ב' הבנתי שזה לא פשוט, ושיש קשרי חוץ, ושאתהתלוי גם במדינות אחרות, ושיש סחר וקשרים דיפלומטים.

במידה מסוימת - כולנו ילדים. בכל גיל. אנחנו המרכז של העולם מבחינתנו. וזה - טוב. זה טבעי ובריא. 

אז מה ההבדל בין ילד קטן לבין מבוגר?

ילד קטן לא תמיד מסוגל לדייק את ההתנהגות שלו אל מול הסביבה. וזה טוב, כי הוא חייב לשרוד ולהיעזר באחרים. כשתינוק רעב, הוא מיד בוכה. הוא לא עוצר רגע כדי לברר האם אמא סיימה לקרוא את העיתון, והאם אבא פנוי כרגע כדי לחמם בקבוק. וזה מצוין! כי הוא באמת באמת חייב לאכול ברגע שבו הוא רעב. כל העולם תלוי מבחינתו בבקבוק הזה. 

בהמשך יש לנו יותר כוחות, ולכן גם יותר יכולת לדייק את הרצון שלנו. אנחנו לא רק "רוצים בקבוק, רוצים מוצץ", אלא דברים יותר מורכבים ומעניינים. אנחנו למשל רוצים... אתגר! איזה מין דבר זה? למה לא לעשות תמיד את מה שקל? זה לא הגיוני! אבל ככה זה. בלי אתגר יהיה לנו מאוד משעמם ואפור. יש לנו יותר צרכים מהתינוק, לא פחות. 

ולכן זה מאוד לגיטימי שהאדם כן ירגיש שהוא מרכז העולם. בכל גיל. מתוך המרכזיות שלו הוא יכול להתחזק, לספק את הצרכים האמיתיים שלו, וכך לעזור  גם לאחרים, לפעול, לעמוד באתגרים - ולהיות משמעותי ומאושר לעצמו ולעולם. אם כל אחד מאיתנו ישקיע רק בביטול עצמי - איזה כוח יהיה לנו להחזיק את עצמנו? ואיל נוכל להיות חזקים בשביל אחרים שזקוקים לנו? 

כמובן שחשוב לא להגיע למצב שבו אנחנו פוגעים באחרים רק כדי שיהיה לנו טוב. אם לאחותי יש מסטיק ולי אין - אני יכולה לקחת אותו ממנה. כי בשבילי נברא העולם! זאת לא הכוונה. אלא שבאמת כן מגיע גם לי מסטיק. זה בסדר שאני רוצה אותו. מגיע לי שיהיה לי טוב. ועדיין, זה לא בהכרח המסטיק המסוים שיש לאחותי. ואולי יש עוד דרכים שבהם אני יכולה להרגיש טוב מלבד המסטיק הזה. כשמתאמנים בלדייק את ההבנה הזאת, אפשר להרגיש הרבה יותר טוב, בלי ביטול עצמי, אלא דווקא מתוך העצמה עצמית. 

מה דעתכם?

מוזמנים לדבר איתנו על זה גם במוקד, בכוכבית 8298 

כשאדם מתחיל לקבל ממד "בוגר" לחייו.

במשך כל אותה תקופה הוא מודע לכך עד כאב, עד שהבגרות האמיתית מגיעה, ודווקא היא זו שאומרת לו שאדם הוא נזר הבריאה...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות