נראלי לאנשים יותר נח לבוא בבוקר ולסיים עם זה, מאשר לבוא באמצע היום...
מצד שני,
בבוקר זה ארוחה חלבית, אז אם בא לכם דווקא בשרי עדיף כן צהריים.
במיוחד אם השקיעה מאוחרת ואז אפשר בנחת לקבוע ברית ל16:00 וזה לא מנטרל אנשים מיום עבודה או מכניס אותם לפקקים על הבוקר כדי להגיע לברית בזמן.
אני יודעת שיש ענין לעשות מיד על הבוקר, אבל בשביל המשפחות שלנו זה לא היה מתאים (אפילו בשיקול של ארוחה בשרית מול ארוחה חלבית, או המרחק של האנשים ממקום הברית או הסגנון הכללי של המשפחה המורחבת) וגם לנו בסה"כ זה היה הרבה יותר נוח- להתארגן בנחת, בלי לחץ על הבוקר אחרי לילה בלי שינה.
תנסו לחשוב מה הכיוון של האירוע שאתם רוצים- בשרי או חלבי? אולם של בית כנסת או אולם אירועים קטן? קחו בחשבון שבאולם בית כנסת יפלו עליכם (או על אנשים שתשכרו למטרה זו) הרבה ארגונים של סידור השולחנות והכסאות, אריזת שאריות האוכל אחרי האירוע וכד' ובאולם אירועים קטן אתם ממש לא נדרשים לעשות כלום. לי זה היה משמעותי (התנסיתי בשני סוגי האירועים) והעדפתי לשלם קצת יותר על אירוע שלא אני אחראית עליו.
שווה להתקשר מראש לקייטרינגים, אולמות ולברר מחירים ומינימום מנות להזמנה.
ועוד עצה אחרונה שמקווה שלא תהיה רלוונטית- אצלנו בברית ראשונה היו הרבה הרבה מתחים ביננו לבין ההורים על כל מיני שאיפות/ציפיות/אנשים שהם רצו להזמין לברית/קונספט שבו הברית תהיה. (למרות שאנחנו שילמנו על הכל וזה היה נטו אירוע שלנו). זה היה מתיש וזכור לנו כחוויה מאוד לא טובה. מציעה לעשות ביניכם, הזוג, תיאום ציפיות לגבי אופי האירוע. מותר (ואפילו כדאי) לשמוע המלצות מהורים, אבל להיזהר לא להיסחף יותר מידי למצב של התחייבות למה שהם מבקשים. (כמובן זה תלוי בסגנון של ההורים. אצלנו נפלנו משני הצדדים על הורים דעתניים מאוד...).
שיהיה בשעה טובה ובהצלחה!!
כשזה יצא בשישי, אבל בברית השניה זה יצא באמצע שבוע ובקיץ אז עשינו אחר הצהריים, זה נוח יותר לבני המשפחה להגיע ככה.
החברה מאוד לא מעודדת.
חופשת לידה היא רק 3 וחצי חודשים. להאריך זה בלי משכורת.
נשים עובדות יתקשו ללכת לעבודה עם בחילות ושאר תסמיני הריון וימשיכו לעשות זאת מחוסר ברירה כי צריך משכורת...
יוקר המחיה מקשה על משפחות ברוכות ילדים.
חינוך איכותי עולה הרבה, כנ"ל צהרונים, קייטנות, חוגים.
מוצרי תינוקות בארץ מאוד יקרים.
ארוחות ליולדות ראינו כאן בפורום כמה קשה בהרבה מקומות לארגן.
הסבתות בעצמן עובדות ולא פנויות לתמוך בצורה מלאה בבנות שלהן כשהן יולדות.
ועוד ועוד.
ממש לא קל להיות כאן בארץ בהריון ואחרי לידה.
אז מה בדיוק מעודד כאן ילודה גבוהה?! שאת רואה שלשכנה שלך יש 8 ילדים ואת חושבת שאת גם צריכה/חייבת? סגרי את החלון ואל תסתכלי החוצה ותעשי מה שטוב לך.
מי שיולדת הרבה זה כי היא רוצה בזה, או שהמניעה אולי לא מנעה לה למרות שלקחה. או שאסור לה מניעה מסיבה בריאותית.
אם גם לשכנה שלה וגם לכל החברות שלה בבניין יש בדיוק אותו מספר ילדים או לפחות מעל 6 אולי כי היא בחרה לגור במקום שתואם את תפיסת עולמה ושאיפתה.
וללדת בגלל אידיאלים או הלכה או איך שתרצי לקרוא לזה, בהנחה שזה תואם לכוחות הפיזים והנפשיים של האישה ומשפחתה, אני לא רואה בזה חיסרון. מי שרןצה לחיות בעולם נטול ערכים ומשמעות ולשים רק את עצמו, רצונותיו וצרכיו במרכז ללא שום הסתכלות ערכית, אמונית, משמעותית משום סוג- מוזמן לחיות כך. אבל שיכבד את מי שבחר לחיות עם ערכים. לחיות תחת רצון ה' לא אומר שאין לי דעה או מחשבה משלי. ולא אומר שאני עושה מעצמי סמרטוט או כפופה לרצונות החברה (מי קובע מי זאת החברה?!). יש המון המון נשים ש*בחרו* במשפחה גדולה ושמחות בזה. ולא כי מישהו כפה אותן לכך.
מי שמרגישה כפייה מהחברה, שתעשה ש"ב עם עצמה למה היא מרגישה כך. (והערה אחת או שתיים מחברה בספסל בגינה או דודה באיזה מפגש משפחתי זה לא החברה. תמיד יהיו אנשים חסרי טקט)
יש יום אחד בשבוע , אחד !! שאני עובדת מחוץ לבית והוא עם הילדים, אני ארבעה ימים עובדת מהבית ועוד יום אחד נוסעת למקום ממש רחוק לעבודה שלי .
תמיד יום לפני הנסיעה אני מאפסת את הבית קומפלט (בכללי אני זו שאחראית על תחזוקת הבית מתי שיש לי הפסקה בעבודה וכו זה כביסות כלים ארגון , לפעמים הכנת אוכל, מצעים וכו).
אתמול חזרתי אחרי יום עבודה ארוך פלוס קניות שעשיתי כבר לשבת, באתי לבית חורבה- אוכל שהכין לילדים על השיש , סירים על הפינת אוכל וכלים, רצפה לא נקייה אחרי שאכלו, סל כביסה מפוצץ וכו. עכשיו לא משנה שזה בדיוק חצי שעה להרים את הלכלוך , ועוד ביקשתי ממנו כשהייתי בדרך חזור שלפני שהוא מרדים אותם שיארגן קצת כי אני ממש עייפה ולא באלי מחר להתחיל את הבוקר באיפוס מאסיבי של כלים מסריחים וכו (אציין שעוד שבוע וחצי בע"ה מתחילה תשיעי וגם ככה מנסה לסחוב את עבודות הבית סלש הקריירה סלש היחס לילדים).
בקיצור לא עשה באתי ראיתי אותו ישן עם הילדים ואז הוא התעורר להביא את הקניות מהרכב ולא היה באלי להחליף איתו מילה פשוט השתבללתי ונכנסתי לישון, גם ככה הייתי על 4.5 שעות שינה מלילה קודם כי הילדים התעוררו לנו זוועה משיעולים וצמא וכו .
ועוד לבוא לבית כזה אחרי שהשארתי קו אפס פשוט ריסק אותי , לפני יומיים הוא יצא עם חברים לבילוי ישר אחרי העבודה ואני הייתי לבד עם הילדים כולל איסוף מהגנים וגם חברה שבאה לבן שלי , ותקתקתי את כל הבית הוא חזר לבית מדוגם וילדים ישנים ואוכל שהיה במקרר , אז כאילו בסדר אתה גבר ולא מפריע לך כמוני הניקיון אבל אתה לא רואה שאני משתדלת כל יום להחזיק פה שיהיה לנו נעים? קל וחומר כשביקשתי ממך בחזור לעשות את הארגון הזה לפני שאתה מרדים את הילדים (זה לא שהוא ישב איתם שעות עכשיו כן? תקע להם סרט ופשוט כנראה נח לו , שזה בסדר אבל כאילו נחת אז תתן יד יש פה מישהי שעבדה ברצף מהבוקר והלכה אח"כ לקניות פלוס מלא שעות נהיגה ).
ואני עצבנית גם הבכור שלי משתעל והוא הרדים את הילדים במיטה שלנו, שזה גם מעצבן אותי הלך לישון בחדר שלהם כמו רווק ואני כל שנייה קמה מהשיעול של הילדים, אני יודעת שהוא לא התכוון וסתם היה לו נוח להרדים אותם פה כי המיטה גדולה יותר אבל ביקשתי !!!! כשבאתי , שתעביר אותם לחדר שלהם.
אוף וכל השבוע בקושי הספקנו להחליף מילה וממש רציתי אתמול שיהיה לנו ערב כיפי והכנתי את עצמי לפניות נפשית אליו למרות שחזרתי גמורה אבל המראה של הבית שבר אותי, ועכשיו עוד הוא נעלב כי במקום להעריך שהיה עם הילדים לבד אני מתלוננת על הבלאגן, אבל מי מעריך את זה שאני ארבעה ימים זאת שמפזרת ואוספת ומתחזקת כשהוא בא ב18 בערב מהעבודה ??? ואני גם עובדת במשרה מלאה ועוד בהייטק אז מלא פעמים משלימה בערב חורים שנוצרים לי כתוצאה מזה שאני זאת שיותר זמינה לאסוף
את
הילדים וכו .
זה שהיא עובדת מהבית, לא אומר שהיא פנויה לסדר ולנקות כל היום.
חוץ מזה שלא הייתי משווה בין ילדים ששומרים על אחים שלהם לבין בין זוג ואבא לילדים.
מסכימה איתך שלא כולם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים האלה אבל זה לא אומר שהיא האחראית היחידה לשינוי המצב.
הוא יונק יעיל, ממלא טיטולים יותר ממה שצריך ביממה השניה לחיים, אפילו עלה במשקל מאז הלידה במקום לרדת!
אבל הוא באמת כל היום על השד, וכשלא אז הוא בוכה... ואני עוד לא השלמתי שעות שינה מהלילה של הלידה, והשד שלי רגיש בטירוף (ברוך ה' לא פצוע אבל בקצב הזה זה יגיע גם)
לא רוצה לתת לו תמ"ל (גם אין צורך), מוצץ אומרים רק אחרי שההנקה מבוססת, החלטתי שזה נקרא כבר הנקה מבוססת מספיק אבל הוא פשוט לא מעוניין.
מילא עכשיו בבית חולים, אבל מה אני אעשה מחר כשרני חוזרת לשאר הילדים, הוא ילמד לפתוח פערים בין הנקות מתישהו בקרוב?
(וגם ההנקות כואבות נורא מהתכווצויות של הרחם אז מוסיף לסיוט)
אין לי מה לומר חוצמזה שזה מכווץ את הרחם וזה בריא מאד.
ומזל טוב!!
אולי יש משהו אחר שמציק לו?
נכון לא הגיוני שהוא יהיה רעב עכשיו אחרי 40 דקות הנקה?
מה יכול להיות הפיתרון לבכי הזה?
שכל הזמן ינק, כשהבאתי מטרנה של בית החולים היו רגועים יותר וישנו יותר. (קודם מניקה, ואז מביאה בקבוק מוכן של בית חולים שישלים כמה שצריך, העיקר שאהייה רגועה.
לאט עם הזמן הייתי מפחיתה בקבוקים בבית...
אבל זה קשוחאנונימית בהו"למחר כבר יהיה חלב רגיל אז אולי יפתח פערים.
לבנתיים שמשהו ישגיח עלייך ותניקי בשכיבה איתו וכך תוכלי לישון/לנוח.
אם הוא יסכים לקחת מוצץ זה יכול להיות הפתרון
ולביינתים, הרבה כוחות! לא קל
אצלי גם ככה, מהלילה השני בערך לא יורדים ממני לרגע עד שחוזרים הביתה (וישנים בנסיעה הארוכה חח)
ממש קשוח, אם יש אפשרות למלווה שיעזור אז מצוין, ובכל מקרה-זו מן קפיצת גדילה כזו, זה עובר
אצל האחרון שלי אחכ הקפיצות גדילה הבאות לא הורגשו, אולי כי החלב הגיע יפה בגלל היומיים האלו...
בבית יהיה הרבה יותר נוח מן הסתם
בהצלחה וגידול קל ונעים!!
אני מבינה שהוא בן יומיים?
זה היום הקשוח שהם בוכים הרבה. מוכר מאוד.
אצלי בשלב הזה השכבתי לשינה על הבטן ועזר.
ואם לא, אז באמת לתת לי לינוק כמה שצריך. זה יתאזן. הוא רק נולד. הוא צריך להרגיש אותך ולהתרגל לעולם.
ולגבי גודש- אני יודעת שהדעה הרווחת היא נגד, אבל אני ראיתי על עצמי יותר מפעם אחת שכן עוזר לי לשאוב בימים של הגודש. לא מרוקנת את השד, אבל כן שואבת להקלה. זה לא גורם לייצור חלב מוגבר בהמשך. ומאוד עוזר לכאבים.
לק"י
מאתגר.
את לוקחת משככי כאבים? ההתכווצויות בהתחלה זה לפעמים כמו צירים במינון נמוך.
ואני לא יודעת ולא מצליחה לקרוא נכון אם לא באמת רוצים לארח אותנו (משפחה גדולה עם פעוטות ובני 18 +-) וכביכול הזמינו אותנו כי לא התראנו כמעט שנה, ובכל זאת...סבא וסבתא והקטנים מתגעגעים.
או שבאמת שמחים בבואנו, ומצפים לבואנו, ומתגעגעים ומכינים בשבילנו את תבשילי השבת בשמחה.
לצערי אפשרות ראשונה נראית יותר, מקווה והלוואי שאני טועה, לא כיף ככה.
(מביאה גם תבשילים, חלות, קינוח) אבל הכל נראה שנו טוב בואו אין ברירה. פעם בשנה נראה אתכם.
מה אני יכולה לעשות שיהיה כיף לארח אותנו? כלומר שיהיה שווה לטרוח בשבילנו? שלא יסתכלו על הקטנים, והבלאגן, אלא על החוויה המשותפת, הכיף, האווירה איתנו.
(מידי פעם אומרת לילדים, תביאו לסבתא חיבוק, תציעו עזרה,(הגדולים תמיד עוזרים, מנקים, יוצאים עם הקטנים אבל עכשיו יהיה גשום, אין לאן לצאת) תקשיבו, תנו לסבתא את הספייס שלה וכו, אבל לא רוצה לומר שוב ושוב כי זה משדר שצריך להתאמץ כדי שיהיה כיף איתנו וירצו לארח אותנו אחת ל...)
השאלה איך עושים את זה טבעי? שסבא וסבתא יהנו בנוכחותנו, ובמוצ"ש יחשבו לעצמם באסה שהם הולכים (חחחח זה לא יקרה לעולם, הלוואי!!)
ממש קשה לבוא בכזו חוויה.
י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?
אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה
מאד אוהבת לארח
וגם אסור להביא כלום
התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב
)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(
אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם.
אולי רק בית מלון ...חחח 
אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.
כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.
זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...
זה באמת המון זמן…
כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.
אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.
אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)
להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?
גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.
מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲
אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..
בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.
ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה
תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..
אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.
את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.
אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.
לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.
דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.
ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.
אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין
מקווה שזה בסדר פשוט לשים את זה פה, מרגישה שצריכה לספר את הסיפור הזה עכשיו כדי לעבד לעצמי מה קרה לי.
הריון שלישי, התחיל רגיל. בלי תופעות לוואי בלי בחילות בלי הקאות בלי כאבי ראש. קצת עייפות, הבטן קצת מתנפחת.
בערך בסוף הטרימסטר הראשון סביב טריגר בטחוני התפרץ אצלי דכאון.
פשוט הפסקתי לתפקד.
בעלי חשב שאני לא מרגישה טוב. הייתי פשוט כל היום במיטה, הודעתי בעבודה שאני לא מסוגלת להגיע בגלל הריון,
למזלי מאד כבדו את זה
וזהו.
ככה הזמן עבר אני משובללת בעצמי לא עושה כלום,
בעלי מחזיק את הבית את הילדים.
ריחמתי עליהם קצת אבל לא היה לי שום כח. שקעתי.
בעלי חשב שאולי מגיעה לי שמירה. אבל לא היה בי שום כח ללכת לשום רופא.
באיזשהו מקום בלב ידעתי שזה לא תקין. ידעתי שיש דבר כזה דכאון בהריון
לא היה לי כח להגיד לו.
נוצר איזה שקט קפוא סביבי כמו בועה, התרחקנו מאד.
לא היה לי טיפת חשק. אליו. לאוכל, לחיים. לכלום.
חברה טובה הגיעה אלי בחודש חמישי והאמת די הצילה אותי. היא לא דברה הרבה,
אבל היא פשוט הבינה מה קרה.
בלי להגיד לי מילים כמו דכאון שפשוט היו מבהילות אותי,
שכנעה אותי ללכת למטפלת אלטרנטיבית שממש הרימה אתי על הרגליים.
זה הדבר היחיד שעשיתי, בגדול, אבל זה החזיר אותי לאט לאט לחיים.
בסוף שביעי כבר הצלחתי לתקשר לבעלי קצת מה אני חווה,
הוא קיבל כל כך בהבנה ובהכלה (ונדמה לי בעיקר בתקווה שאם כך אחרי הלידה הכל יעבור..)
הזמן עבר לאט אבל המטפלת תרגלה איתי קצת לקראת הלידה,
עזרה לי להאמין שאני מסוגלת, שאני אצא מזה
שזה יעבור.
הזמן עבר
שבוע 39+2, אני הולכת לשירותים. רטיבות.. מוזרה.
אני קוראת לבעלי אומרת לו תקשיב נדמה לי שיש חי ירידת מים. לא בטוחה.
מתלבטת מתלבטת מפה לשם שעה עוברת הספק הופך לודאי. יש מים, נקיים, בזרימה קבועה. אין צירים.
מתלבטים קצת מה אמורים לעשות.
אני מרגישה חזק בלב שאין צירים כי אין לי כח ללדת אומרת לו
אין לי כח ללדת... בבקשה...
הוא צוחק לא מבין אומר לי מה את חיה, ילדת פעמיים בלי אפידורל, את מלכה
אני בשלי- אין לי כח ללדת. מרגישה את הנפש החלולה שלי חסרת כח אומרת לו אני הולכת לישון.
נכנסת למיטה, 5 דקות
ציררררר ציר של החיים. ילדתי כבר בלי אפידורל פעמיים נכון אבל זה ציר שפשוט טורף אותי
אני שואגת.
בעלי מבין שהגיע ה'מאני טיים'. מסביר לילדודס שעכשיו הולכים לשכנים. מוריד אותם חוזר אני בבית נכנסת לאמבטיה צועקת לו תזמין מדא
והוא לא למה, את רוצה שנלך לבית חולים? נלך (הביח הקרוב 5 דקות מהבית ברכב) אבל תמיד את אומרת שעדיף לחכות
מכוון לי את המים החמים על הגב מחכה שזה יעזור ואני צועקת מרגישה מתערפלת מכאב אומרת לו תקשיב,
זה לא משהו שאני מכירה. אני אומרת לך.
אני לא יכולה לעשות את זה
והוא 'בטח שאת יכולה את אלופה'
אני יוצאת מהאמבטיה נשכבת על הרצפה ככה בלי כלום בוכה מכאב כבר לא רואה כלום הכל מטשטש לי.
הוא עוזר לי לשים קפוצון וחצאית ארוכה ומדרדר אותי לאוטו.
מגיעים למחלקה הפדים לא עוזרים אני משאירה שובלים נהרות אחריי
בקבלה רואים את מצבי מכניסים בלי שאלות לחדר לידה, המיילדת מנסה לחבר מוניטור אני מתפתלת
היא
אני לא רואה כלום ככה
אני
אין מה לעשות לא מסוגלתתתתת. לכי תביאי אפידורל מרדים משו
אני תכף מתעלפת מכאב כל ציר נושך אותי והם באים מהר מהר צפופיםםםםםםםםם
היא קוראת לאחראית מחליטות להכניס ניטור עוברי מלמטה, יש פתיחה 5, מחיקה מלאה
מחזיקות אותי 2 ועוד אחת מכניסה את ה--דבר הזה
מחכים דקה, שתיים. אין דופק.
לוקחות מדדים. לא יודעת מה היה אבל החדר מתמלא. משו לא טוב
אני כבר אין לי כח לבכות מכאב
לא רואה כלום הכל מעורפל לי לא עומדת בעצמת הכאב כפשוטו
בעלי מנסה להחזיק לי את היד ללטף אותי לרגיע אני לוקחת את היד שלו ונושכת חזקקקקקקק אולי זה יעזור.
דוחפים לי דף מול הפנים תחתמי ניתוח חירום
בעלי לוקח לי את היד חותם איתי (אני כבר לא כשירה לכלום)
משכיבים על מיטה סניטרים מסיעים אותי ומבעד לערפל אני שומעת את האחות שעוד מנסה לפתוח לי וריד צועקת שניה אני צריכה לפתוח לה וריד.
חדר ניתוח.
הרדמה כללית.
אני זוכרת באיזשהו מקום בתודעה שלאכול לפני הרדמה כללית זה מסוכן וכמובן שגמרתי צהריים תוך כדי שהתחילה הירידת מים הזאתי
מנסה להגיד משהו אבל אני באמת מעורפלת והם בינכה לא מקשיבים לי
בעלי מדבר אלי. אני בליבי נפרדת ממנו. ברור לי שאני הולכת למות מההרדמה הזאת.
והתינוק ממילא בלי דופק.
מתעוררת מטושטשת בחדר התאוששות. הכל כואב.
שואלת מה עם התינוק
יהיה בסדר.
בפגיה.
עבר החיאה בלידה ועכשיו מחובר לחמצן בפגיה אבל נראה בסדר.
בראש שלי אני כזה 'אני חיה אוקי אז הוא לא הם בטח סתם אומרים'
בוכה שיתנו לי לראות את בעלי הוא נכנס אחרי תחנונים מרובים ל2 דקות להביא לי משקפיים
אומר שהתינוק בפגיה ולא נותנים לו להכנס עכשיו אבל הרופא ילדים אמר שהןא יהיה בסדר. שהיה לו נס.
עוד כמה דקות כבר לא היה מה לעשות.
כולי כאבים.
מבוקעת.
לא מעיזה לגעת בצלקת. לא מעיזה להרגיש.
אבל הוא חי ואני גם.
אחרי 24 שעות נותנים לי להכנס לפגיה לראות אותו.
הוא חמוד וענק ושוכב שם מחובר לצינורות אבל האחיות חמודות ומראות לי שהוא אוכל ממש יפה מבקבוק
אני מנסה להניק, אין ממש מה וגם הוא כבר לא הכי בקטע
נו מילא העיקר הוא חי..
ונראה בסדר. מסתכל עלי!
ברוך השם.
כמה ימים עוברים.
אני מתאוששת לאט לאט. הכל כואב.
הכל בשוק כזה. הלם לגוף. ללב.
ממש מרגישה שהניתוח הזה לא קרה בגלל כלום.
פשוט כי לא היה לי כח ללדת את הלידה הזו, נפשית.
מרגישה אשמה.
מרגישה כועסת.
זהו.
עכשיו הוא כבר קצת גדל, מתפתח טוב, מחייך!!
אני מלאת תקוות על בריאותו למרות האפגר הלא מעודד בכלל
עוד לא מסתכלת במראה, מפחדת לראות את הצלקת.
זה יעבור לי, נכון?
חיבוק על החוויה 
יש פה ככ רבות חכמות ממני שיכתבו דברים מהממים, אבל רק אגיד- אל תאשימי את עצמך. לכל תינוק יש את הדרך שלו לרדת לעולם. זה זו הדרך של התינוק שלך, וזה מה שהייתם צריכים לעבור!
אני כולי בהתרגשות אחותי את מהממת!!! מלכה שהבאת חיים לעולם, והשם הציל אותו ברגע האחרון בנס כי ידע איזו אמא מהממת מחכה לו!
ריגשת ממש עם המסע שעברת, ומאחלת לך שההחלמה תהיה חלקה ומהירה, ותדאגי לעצמך עכשיו במקסימום. עברת אירוע מטלטל ואת צריכה את הזמן להתאושש.
אל תכעסי מאמי, את לא אשמה! לא אשמה! לא אשמה! את שומעת? את אמא לביאה שאחרי כזה הריון מאתגר ולידה טראומטית מגיע לה רק טוב בעז"ה💕
ממליצה לך ממש אחרי ההחלמה מהלידה ללכת לעבד את ההריון והלידה שחווית, שזה ילך אתך סגור ושלם ולא ישארו דברים פתוחים.
חיבוק והרבה מזל טוב!
קראתי בנשימה עצורה ודמעות
את גיבורה
את לביאה
את אלופה
אין לי מילים!!! איזה סיפור! איזה נס! איזה מדהימה את!
ממליצה ממש על עיבוד לידה והמשך טיפול נפשי ...
ויהיה טוב בסוף!!!🩷 ובעז"ה תתאוששי ותגדלי מזה 🤍
ממש עלה לי דמעות שקראתי את כל מה שעברת בהריון ובלידה 🫂
אין לי ניסיון עם צלקת קיסרי אבל מה שכן את ממש ממש לא אשמה
ואני אכתוב את זה שוב. את ממש לא אשמה
מקווה שיהיה לכם גידול קל, התאוששות פיסית ונפשית לך והרבה נחת ממנו בע"ה.
בעייני את ההפך מאשמה, בזכות התושיה שלך להגיד לבעלך שצריך להתפנות הגעתם בזמן לבית חולים.
היתה לך סיעתא דשמיא גדולה, ה' איתך.
בעלך תומך ואיתך, כל כך לא מובן מאליו
בע"ה תתאוששי ותתחזקי מזה ותזכו לנחת גדולה מהילד הזה ומכולם.
(אם זה בסדר לשאול, אשמח לדעת אם ראו סיבה למה שקרה).
שוב חיבוק גדול, תשמרי על עצמך!
בכל הזעזוע הזה, שהתחיל מטלטלה נפשית קשה שמתרחשת רק בפנים - ובחוץ שקט
גם כשלא יודע מה הוא יכולה לעזור
כמה הוא איתך, כמה הוא שלך, להושיט יד מה שיכול.
רעדתי כשקראתי את הסיפור שלך
תמיד לידה (בטח בלי אפידורל) היא על שער השפיות, שער החיים, שער העולם הבא
אבל אצלך התחושות של הפרידה, של ההבנה המוחלטת שקורה אסון - שזה או את או התינוק, כי ככה זה, כי אי אפשר גם וגם.
איזה זעזוע נורא לנפש
וברור שיש את המציאות שברוך השם את בסדר, והפלא הקטן שלך בסדר
אבל הנפש לא בקלות מתנערת מרושם כזה.
לגבי הדכאון
לא כתבת כמה זמן את אחרי הלידה
אבל אני מניחה שלידה כל כך מטלטלת אחרי הריון עם דיכאון היא מנבא לדיכאון גם אחרי הלידה
אז חס וחלילה שלא תקרסי
תטפלי בעצמך, אם המטפלת ההיא עשתה לך טוב - לכי אליה. לא הבנתי אם דיברתן או שזה רק היה טיפול פיזי כלשהו.
לדעתי חובה ללכת למקום שאת מדברת ומעבדת במילים את מה שחווית.
עברת חוויה לא קלה.
מאחלת לך הרבה מזל טוב! שתרוו ממנו הרבה נחת ושמחה! והתאוששות מהירה🙏
אחותי אל תאשימי את עצמך!!
את לגמרי מלכה ולביאה.
הבאת אתכם לבית חולים בזמן. ידעת לומר לבעלך שמשהו ממש לא תקין.
הפוך - זה שהוא נולד חי זה לגמרי בזכותך!!💗
איזה סיפור עוצמתי. את אישה גיבורה ומיוחדת. מאוד התרשמתי מהחיבור שלך לעצמך, ידעת מה את מרגישה ואמרת את זה גם כשזה לא היה רגש נעים שרגילים לומר. אני לקחתי מהסיפור שלך את האמון בתחושות ובגוף, כמה חשוב להאמין למה שאנחנו מרגישות ולצפות גם מהסביבה לא לבטל את זה. מדהים שמהציר החזק הראשון ידעת שמשהו פה לא רגיל ולא תקין וביקשת להזמין אמבולנס. זה מזכיר לי שהדולה שלי אמרה לי בפגישה שלפני הלידה שממש חשוב לסמוך על אינסטינקטים של יולדת, שאנחנו נאמין לעצמנו ונקשיב למה שיש לנו לומר גם אם אין לזה הסבר הגיוני, כי הרבה פעמים בלידה מדובר על תחושה שונה בגוף, או למשל על ריח שמעורר אצלנו חשד שמשהו בעייתי ואנחנו לא יודעות בהכרח להצביע על ההסבר הרציונלי לבעיה או על הסימפטומים שהתעוררו, אבל הגוף יודע מתי הוא במצוקה וגם להיפך, כשיש לנו וודאות שהכל בסדר, וצריך לקבל את זה ולהקשיב לו בכל מצב.
מאוד התחזקתי מזה ואני מאחלת לך שתאפשרי לעצמך להחלים ולהתאושש בקצב שלך, שתעבדי את החוויה הקשה שעברת בזמן שנכון לך ותהיי בחמלה כלפי עצמך. העניין עם החיבור לגוף שלך כרגע נראה לי מאוד סימלי, הוא חלק מתהליך הקבלה שזה מה שעברת וזו התוצאה שנרשמה בגוף. לא קל לקבל ולהפנים דבר כזה.
והכי חשוב, תזכירי לעצמך שברגע האמת עשית הכל בשביל התינוק ובשביל עצמך, את ממש הצלת את חייו כשנענית למה שהגוף שלך אמר לך והתעקשת על זה.
והלוואי שעכשיו יהיו לך הרבה חוויות של שמחה והנאה מהגוף שלך ומעצמך, מהתינוק ומכל המשפחה, בעז"ה.
איזו גיבורה את
כמה עברת
בטח שלוקח זמן להתאושש מכזו דרמה
גם בלי סיפור הלידה היה לך להתאושש מתקופת הריון קשה.
חיבוק גדול יקרה
מציעה לך בהמשך ללכת לעיבוד לידה, שזה קצת יותר יתיישב לך על הלב
ורק שתדעי
שאת אמא לביאה
הצלת את הילד שלך באינסטינקטים שלך
ובזכותך הוא חי
עולם שלם הקמת
מאחלת לך, לכם
רק בריאות, אהבה ושמחה
נשמע שיש לך בעל תומך ומבין
ואני בטוחה שמכאן רק תתחזקו ותעלו
קחי את הזמן להתאושש
להחלים
להפנים
ולהרפות
מזל טוב יקרה
קראתי פעמיים. רק מהקריאה הרגשתי שצריך להתאושש, אז מה את עברת...
איזו מדהימה. אין לי מילים. להתמודד עם כל כך הרבה, ובסוף עם ראיה אופטימית שרואה תינוק מתפתח ומחייך ב"ה.
מזל טוב יקרה. שיהיו לך המון שמחות ונחת בע"ה❤️
היה לי קצת דיכאון בהריון והרבה אחרי לידה...
אז כמו שהציעו כאן - ללכת לטיפול, "רשת ביטחון".
ואם אפשר- כידוע אני לוקחת תרופות לזה
אני קוראת לזה "המשקפיים שלי" - נותנות לי לראות את המציאות נכון,
בלי החרדה והדיכאון.
יש לי 2 ילדים ב"ה,
אחרי הלידה של הגדולה
היה לי קשה לתפקד
ברמה שהשכנים שמעו אותה בוכה ולא היה לי כח לקום...
מעודדת שאפשר לצאת מזה
תחזקי את עצמך
תפנקי את עצמך
בלי רגשות אשמה!
את מהממת
לביאה
תראי מה שרדת
ואת חיה
והתינוק חי!!!
אסור לי להניק בגלל התרופות
אבל כמו שמישהי חכמה אמרה לי - "לפני החלב, צריך אם"!
וזה נותן גם הקלה כשאחרים יכולים לטפל פה והוא לא צמוד רק אלייך.
מזל טוב יקרה.
גם ההיריון, גם הלידה, נשמעים קשים כל כך כל כך.
את לא אשמה. לא אשמה בכלל. יש מקרים שיש האטות וניתוח חירום גם בלי דיכאון. וגם אם נאמר שזה קשור לדיכאון, וזה שלא היה לך כוח ללדת- הדיכאון גם לא אשמתך!!!! בכלל בכלל!!!!!
על מי את כועסת? על ה'? שעברת דברים כל כך קשים? הגיוני לכעוס, מותר לכעוס. תני לכעס מקום. הכעס מגיע ממקום של כאב. והגיוני שאת כואבת, עברת דברים כואבים כל כך!!!!
אולי יעזור לך לדבר עם ה', מתוך המקום של הכעס והכאב. לפעמים זה עוזר לנקות את הלב.
לא בטוח שכל הקודי הזה יעבוא לבד, נשמע לי שכדאי לעבד את החוויות הקשות שעברת, אולי עם המטפלת שעזרה לך עד עכשיו.
והפחד מהצלקת- אני ממש יכול להבין את זה. אם זה לא מפריע לך אז אולי בינתיים זה בסדר שזה המצב. אם זה מפריע, אולי יעזור לך לפגוש אותו בהדרגה, אולי קודם לגעת, ואז להרים קצת את החולצה ולהסתכל רק על הקצה, וככה כל פעם קצת יותר, עד שתראי הכל ולאט לאט תתרגלי.
ושוב. כל כך חשוב לי לומר לך, את ממש בסדר!! את מתמודדת עם דברים קשים כל כך כמיטב יכולתך!!! ושוב דבר מזה לא אשמתך!!
ב"ה שאת התינוק בסדר !
מרגש לשמוע שיש לך בעל ככ תומך שהולך איתל יד ביד ❤️
תהי קשובה לעצמך הריון עם דיכאון + לידה מאתגרת יכול לגרום אחכ לכל מיני דכדוכים...תיהי קשובה אם את צריכה עזרה/עיבוד לידה בהמשך/טיפול
נשמע קשה כל כך.
כתבו לך יפה, גם אני רק מוסיפה לחזק, העובדה שהתינוק היה צריך החייאה היא לא אשמתך!! בכלל בכלל בכלל.
להפך, עשית כל מה שהיה אפשר ותפקדת מעולה ובזכותך הוא חי.
תינוקות נולדים גם כשאמא שלהם לא מעוניינת בהם ובלידה, בכלל בכלל בכלל. הם פשוט נולדים והגוף של האמא לא שואל אותה האם היא רוצה תינוק או לידה.
מקווה שתתאוששי בקרוב, קחי לך את הזמן לנוח הרבה ולהתפנק ולהתחזק. ואם יהיה צורך תרופות נגד דכאון זו לא מילה גסה וזה עוזר להמון אנשים.
מזל טוב והרבה בריאות
חדשה, מנסה לתת את כל כולי,
הביה"ס שונה מהסגנון שלי אבל באתי בראש ללמוד ולהצליח,
הביאו לי כיתה אחת סופר קשה, הבנות בה בכיתה ט-י יוצאות בלי לשאול, לא שמות עלי,
כל שיעור אני מלמדת איזה 5 בנות השאר בחוץ..
שלחתי הודעות להורים, עדכנתי מחנכת..
המחנכת בכללי לא כל כך התחברה אליי ולא עזרה לי עם הכיתה.. מה ש"דפק" אותי..
שאר הכיתות עברתי תהליכים מדהימים וטוב לי.. אוהבות את הבנות ומרגישה הדדיות..
אממה.. היום כמו עוד יום שבו בכיתות ט-י הבנות לא שמות עלי ויוצאות מהשיעור מול העיניים שלי,
אני פונה למנהלת.. ורוצה לציין שמרגישה שהיחס שלה השתנה אלי.. וששאלתי אותה היא אמרה שהכל בסדר ואין כלום..
ובפועל מהשפת גוף שלה והיחס היא לא מתייחסת אלי וקרירה אלי ובקושי מדברת איתי.. עם אחרות כן..
וכשאני מנסה לדבר עם המנהלת שאלתי אותה כבדרך אגב- "את מרוצה ממני? לא בקטע של אישור.. להבין"..
והיא אמרה: "עברת תהליך מהמקום הקודם שלימדת בו לביה"ס כאן.." "אגב- סיכמנו מתחילת שנה שאת מחליפה תקנים של מורות,
אין לך משרה משלך, את על תקן מילוי מקום ושנה הבאה כנראה לא יהיה לי שעות בשבילך"..
אני בהלם.. מחווירה...
אמרתי לה- "מה, שום שעה?"
אמרה:- "יש פה מורות ותיקות זה השעות שלהן, אין לי שעות.."
אמרתי לה-"מה, אז כל המורים החדשים, בגלל שאין להם קביעות נדפקים"
לא היה לה מה לומר..
אמרתי לה בקריצה: "אתם מפסידים אותי.."
אמרה חצי בהתכווצות- "חד משמעית" (נראה שזה היה באוטומט וממקום מתגונן)
כי אחרי שאמרה את זה, לא אמרה לי כמה אני מקסימה ותודה רבה,
השיחה הסתיימה באי נעימות ובהרגשה ממש ממש לא נעימה.
עם המידע הזה הלכתי.
היא לא סגרה את זה בטוב ובאהבה.
ויש לה אופי כזה ומולי היא התהפכה.
אני חייבת להישאר שם עד סוף שנה כי אני מחליפה מורה שממלאת מקום..
מה אני עושה?
אני כ"כ משקיעה ומתאמצת ואולי בגלל הורים (היה אסיפת הורים לא מזמן) זה השתנה לחלוטין.
פשוט כואב
מנהלת שלא מספיק חכמה לשמר את המורים שלה עד סוף שנה- את לא חייבת לה כלום
יש חוק
ועם הודעה מוקדמת- את יכולה להתפטר
אם זה חכם? לא יודעת להגיד
בטוח שלא אם אין לך אלטרנטיבה ביד
לגבי הכיתה הבעיתית
מה את מצפה שיעשו? יש מורות שכן מצליחות להחזיק את הכיתה הזאת?
בכנות?
בהינתן זה שהכיתה הזאת היא עובדה קיימת
אני מבינה את המנהלת שמחפשת מורה שכן מצליחה להתמודד איתן
וכן מורה שיש לה כימיה עם המחנכת
זה לא סותר את העובדה שכנראה ישדם תהליך עומק שצריך לעבור
ובשבילך הייתי מנסה לתפוס מורה שכן מצליחה ולשאוב ממנה טיפים
והיא מתחמקת ממני..
ובאמת שניסיתי להבין אם הכל בסדר, אם יש מה לשפר,
שהרגשתי שמשהו השתנה..
ופתאום הפצצה הזאת..
תמיד ב3 שנים הראשונות אין קהיעות ומודיעים באופן רשמי שאין שעות.
מעבר לזה- ממש לא יפה שלה!
אבל עכשיו יש לך עבודה פנימית מול עצמך ומול הקב"ה.
תדמייני כמה הוא מחמיא לך, מפרגן לך, רואה את השקעתך
לא יודעת מה לעשות.. מרגישה זילזול עמוק....אנונימית בהו"לבד"כ מנהלים עדיין לא יודעים מה יהיו השיבוצים בשנה הבאה, והיא צודקת שיש לה מחוייבות (חוקית וטכנית) למורות עם הקביעות,
לי נשמע שהיא רצתה להכין את הקרקע שלא תצפי. אולי הבינה מהשאלה שלך שלשם את חותרת, אז היא מיהרה לומר שאין לה מחויבות אליך.
לדעתי בשלב הנוכחי של השנה היא אפילו לא שאלה את המורים הקבועים מה הם מתכננים לשנה הבאה. רק אחרי שהיא תתחיל שיבוצים היא תראה אם נשארו לה תקנים פנויים בשבילך. הרבה פעמים מורים מבוגרים רוצים להוריד קצת שעות, ואז השעות האלו מתפנות למורים חדשים.
אפשר לסיים שיחה בטוב..
יש אנשים שפחות יש להם את זה ביחסי אנוש ובפרגון.
יכול גם להיות שהיא נלחצה מהשאלה ומהכיוון שאליו השיחה זרמה.
זה לא אומר שלא יהיו שעות להביא לך, אבל לא הייתי נשארת במקום שזה היחס של המנהלת
ואם כן הייתי באה לה בטוב היא היתה מוצאת את הדרך להשאיר אותי
ןהיא מצפה שתסתדרי עם ט' י'.
ואז מה?
בעולם העבודה יש אנשים שלא תבואי להם בטוב, והם לא כ''כ יטרחו להסתיר את זה.
בד''כ אומר על מידות לא מתוקנות שלהם. ולא על משהו שאת עשית.
אפשר לעזוב או לזכור שהיא חלק אחד מ פאזל ויש דברים/ אנשים אחרים טובים
אולי הדרך שזה נאמר לא הייתה נעימה אבל נשמע שתפסת אותה לא מוכנה באיזה שיחת מסדרון.
ממש עצוב שזו החוויה של מורה חדשה
אחר כך מתפלאים שאין מורים
ממליצה לך לחפש מקום אחר שבו באמת זקוקים למורים ובאים לקראתם כדי לשמר אותם. אני עברתי לעבוד בפריפריה וההבדל ביחס הוא שמים וארץ
חיבוקים
אם את מלמדת בבית ספר דתי ובאזור שיש בו יחסית הרבה מורים (למרות שגם במקומות כאלו כבר מתחיל להיות חוסר..) אז כן יכול להיות שאין מספיק שעות באמת לשנה הבאה. כמו שכתבו לך היא מחויבת קודם למורות הותיקות והיא לא תרצה להתחייב עד שהיא באמת ממלאת את מכסת השעות שלהן .. זה נשמע שזה מבאס אותך וזה הגיוני מאוד כי כבר נכנסת למקום וזה מבאס להתחיל מחדש
אבל אני הייתי ממליצה לך ללכת למקום שמעריך ולא נותן לך הרגשה שעושים לך טובה .. אני מצאתי את זה בבית ספר לא דתי אחרי חוויות שליליות בבתי ספר לא דתיים ואני מרוצה.
בהתחלה גם מקבלים מכתב פיטורים בסוף השנה. שלא תופתעי פשוט.
היא לא התכוונה שאין מצב שתמשיכי כי היא בעצמה עדין לא יודעת
היא התכוונה להזכיא לך שבגלח שאין קביעות היא לא חייבת לך כלופ ושלא תבני על זה.
בעז"ה את תצליחי והיא תשאיר אותך. וחיבוק עח החוויה הלא נעימב
הביאו לך כיתה רשה, אני חושבת שזה אתגר די מצוי בהוראה
במיוחד שיש מורות אחרות כן מסתדרות.
אם לא מדובר באתגר קיצוני יותא דופן,
אפשר להסתכל על הסיטואציה כניסוי מעבדה.
את יכולה להחליט שאת נענית לאתגר בשתי ידיים ולוקחת אחריות מלאה לנסות ליצור שינוי עד סוף שנה.
את יכולה לחפש מורה מנטורית מוכשרת מאוד למפגשים שבועיים בתשלום (כמו שיעור פרטי לכל דבר)
ואולי גם לשלב התייעצות עם בינה מלאכותית (כמובן תוך שמישהו מנוסה עושה ריביו על התשובה)
אולי אפשר להכניס את המנטורית לצפות בך בשיעור.
אני חושבת שאת ה"לא" כמעט יש לך, אבל יש לך גם הזדמנות של יותר מחצי שנה לקחת את האתגר הזה בשתי ידיים ולנסות לפצח אותו.
אם תצליחי זה ישפיע בשני מישורים:
1. בדימוי העצמי שלך, את תהיי בטוחה ביכולת שלך לפצח אתגרים ולהתמודד עם סוגיות מורכבות
2. זה ישפיע על מה שחושבים עלייך המנהלת והמורות האחרות. דווקא בגלל שאת כרגע במצב של אנדרדוג, יש לך הזדמנות לתת בראש ולהפתיע את כולם בסיבוב.
זה ימצב אותך גם בעיני אחרים כמו מישהי שהצליחה לפרוץ קדימה ויעזור לך להתקדם בעתיד.
אם תנסי ולא תצליחי זה גם יעזור לך בשני מישורים:
1. מול עצמך לחשוב מה האופק התעסוקתי שמתאים לך
2. מול האחרים שיבינו שאת לא פראיירית וגם כשהכל נראה אבוד את לא מתייאשת, ולכן גם במצב של תוצאת נכשל, זה עדיין מעיד על האופי וגידה כלפי אתגרים. אז אולי מול אתגרים שיותר מתאימים לך, ימליצו עלייך בכל זאת.
אני לא יודעת אם הכלים שציינתי רלוונטים כי אני לא באה מתחום ההוראה. אבל פחות משנה מה הכלים הפרקטיים שתבחרי לשים עליהם את הזיטונים שלך, יותר חשוב מה הגישה שאת באה איתה אחרי חנוכה בע"ה.
ועוד מילה, מקווה שמותר לי למרות שאני לא מהתחום, לדעתי כלים של תקשורת מקרבת יכולים לסייע לך לחשוב איך לרתום את הבנות ואיך ליצור שיתוף פעולה.
מחנכת וטלפונים להורים אני לא חושבת שזה מה שיגרום לבנות לשנות את ההתנהגות שלהם.
בטח לא כשיש כאן מרכיב חזק של לחץ חברתי.
צריך להבין את המניע שלהם ולהתאים את התגובה למה שיעורר בהם מוטיבציה.
את דרך החשיבה הזו לומדים בתקשורת מקרבת, לומדים לדייק את תהליך התקשורת וככה לומדים לדייק את התגובות, מה שמביא לשיתוף פעולה.
(לומדים את זה גם במשא ומתן, בעצם בכל דינמיקת תקשורת אם רוצים להשפיע על הצד השני, תקשורת מקרבת ממש יעילה לזה)
אם תרצי אני יכולה לנסות לנתח את הסיטואציה שכתבת בכלים של תקשורת מקרבת עם צאט gpt
כדי להדגים מעט את הגישה.
אני גם לא בתחום ההוראה, אבל לבעלי יש התמודדות קצת דומה.
מלמד בישיבה תיכונית בשעות אחהצ, מקצוע בלי בגרות. התלמידים לא נכנסים אליו לשיעור. מה הסיבה? לכאורה כי אין אכיפה וענישה, לא ישפיע עליהם לעתיד, יש מגרש כדורסל בחוץ וסמארטפון מוחבא בחדר, ושעות אחהצ קשות ללמידה.
את חושבת שתקשורת מקרבת יכולה איכשהו לעזור פה? ממש לא הצלחנו לחשוב על שיטה שיכולה לגרום להם להגיע. (ברמה שיש חבר'ה שהוא לא מכיר, זה לא שבדקו וראו שמשעמם או משהו).
הוא קיבל שמינית אז הם עושים מה שבא להם.
בכל שכבה אין נוכחות מלאה
יתכן שבאמת בסוף לא יהיו לה שעות, אבל בתחילת שנה זה ממש רחוק כדי לדעת מי ימשיך איתה שנה הבאה.
יש הבדל בין מנהלת שביוני אומרת 'אין לי שעות בשבילך לשנה הבאה' לבין להגיד את זה במחצית הראשונה... מה היא יודעת בכלל על שנה הבאה.
(אלא אם כן שאלת אותה על זה ישירות ואז זה סיפור שונה)
ולכן אני אומרת שזה גועל נפש, כי זה כנראה הגיע באמת כדי 'להעמיד במקום' ולהגיד 'את לא טובה מספיק'...
תבדקי מה החוק אומר ואם את מעוניינת להישאר שם. מורים (ממלאי מקום) מחפשים בכל מקום כמעט בארץ, ועדיף להיות במקום שחווים בו חוויות של הצלחה והערכה של הצוות וההנהלה.
1. איפה אפשר לקנות סריגים חלקים/ חולצות חורפיות לילדות בגיל 7 ו- 12, במחירים לא יקרים?
2. יש לתינוק סבוריאה ואני מסתבכת עם לשים שמן זית לילה שלם על השיער, זה נוזל על הפנים ומלכלך מסביב גם אם אני משכיבה על מגבת, וכשאני מאכילה בלילה זה מלכלך אותי. יש פתרון אחר לריכוך הקרקפת? או דרך איך לשים את השמן?
תודה!
לא בטוח שצריך לילה שלם, נראה לי שמספיקות כמה שעות.
בכל מקרה לא צריך לשים כמות כזאת גדולה כך שזה נוזל, אני שמתי, שפשפתי טוב טוב לעור ואז רק השיער קצת שמנוני אז כשאת מניקה אפשר אולי מגבת עליך
לק"י
את יכולה לבדוק מחירים באינטרנט.
לבית הספר, מעל חולצה ארוכה.
הילדים שלי בדרך כלל מעדיפים רק חולצה ופוטר קפוצ'ון כזה עם רוכסן מעל, אבל יש גם פוטרים רגילים שהרבה ילדים לובשים תלוי כמה קר.
אם זה מה שאת מחפשת ממש בכל מקום יש, אני אוהבת את של פוקס בעיקר.
אז אני לא יודעת מה בדיוק אני מחפשת,
כי בכל מקום יש פוטר ופחות חולצות אחרות.
נראה לי יותר סריגים/ משהו חורפי אחר.
@יעל מהדרום בטח גם את התכוונת לפוטר. לא כתבתי ברור שאני מחפשת משהו אחר..
בכל אופן אחפש במקומות שהציעו, תודה רבה!
2. להשתמש באקווזום. זה על בסיס מים, ולא משאיר כתמי שמן.
גם חמאת שיאה יכול להיות אחלה. לא זוכרת אם זה משאיר כתמים או לא.
(גם שמן תינוקות, אבל הוא לא בריא)
וכמו שענו, לשים פחות שמן.
2. המלצתי הקבועה- לחפוף בשמן ליפיקאר באום של לה רוש פוזה, למרוח את הקרם לחות שלהם יום יום לאחר האמבטיה
מעלים את הכל ללא צורך בסירוק
לחות. זה הקסם...
את הקרקפת עם הקרם.
על הפנים בודאי
וכמובן על כל הגוף
הן יוצאת מהמכונה (על תכנית כביסה עדינה/ביד) כשהחוטים מפוררים קצת בקצה
והן נהרסות אחרי 2 כביסות.
אני שמה בתוך שקית רשת את הציציות ועדיין יוצאות ככה.
חשבתי שזה העובי של הפתילות אבל גם בעבות זה קרה
עצות?
שוטפת, שמה במים חומר כביסה, מרכך ומלבין, מערבבת ומשפשפת (סוג של לשה חח) את הציציות, משרה לכמה זמן ואז לשה אותן שוב, שוטפת ותולה.
וקושרת את הגרב
טובלת כל קצה של פתיל בדבק מגע לפני השימוש הראשון.
זה שומר לתקופה דיי ארוכה
לק"י
את הפתילות.
אולי "ביו"?
ביו באבקת כביסה
לא יודעת לגבי הציציות.
רק לבדוק שאין ביו.
פשוט לפי מה שאני יודעת זה לא טוב לעור העדין שלהם. יכול לגרום לגירוי.
שקית רשת איכותית ועבה
לגלגל כל ציצית לגליל שהחוטים מוגנים בפנים ולהכניס לשקית
למדתי כאן בפורום,
בתוך שקית רשת עבה כזו,
מקפלת כל ציצית כך שכל הפתילות יחד, ומגלגלת לגליל כזה כשהפתילות בפנים, ומניחה מסודר אחת ליד השניה בתוך השקית רשת. מכבסת על תכנית של צמר, וכשתולה גם מיישרת את הפתילות כי לבן שלי זה חשוב
בתוכנית רגילה של 40 מעלות
זה יוצא טוב
הרבה שנים הרבה ציציות
ברגע שהפסקתי מייבש אז הן התחילו להחזיק יותר
את עם מייבש?
ואני מכבסת בין 20-40 מעלות
פעם בחודש בערך יוצאת לי ציצית מהמחזור הכללי (3 ילדים(
וסוגרת עם גומייה.
אמא שלי עושה את זה כבר שנים והציציות מחזיקות לה מעולה.
בעלי שם גם לק על הפתילות, אז זה נשמר עוד יותר.
(מסייגת שלפעמים פתיל תכלת טיפה נפתח בלמעלה דווקא)
עם סחיטה נמוכה -400 סלד
לא צריך בתוך שקית רשת
יוצא מעולה
