קשה לי.
באמת קשה לי.
אין לי למי לפרוק, עם מי לדבר.
אוף.
אין לי כוח אפילו להרגיש עצב.
רק ריק.
כלום.
לאות שמשתלטת לאט על הכל, על כל חלקה טובה.
מה שאהבתי פעם, שהיה לי כל כך טוב, נראה כבר חסר טעם.
וההורים לוחצים עלי להתחיל לצאת.
איך אני יכולה לבנות בית כשאני שבורה?!
"כל הבחורים הטובים יתפסו"
לא אכפת לי, לא מגיע לי אחד טוב.
יותר נכון, לא מגיע לבחור טוב לקבל אותי, שבורה.
ואני כל כך מפחדת להחליט, לחיות, להתקדם.
הכל נראה כל כך גדול עלי.
אני רוצה רק לישון, לישון כל היום.
אבל אין לי כוח אפילו להירדם...
