את עכשיו אני חיה לעצמי, האגו תפס מקום ומותר להיות אנוכי קצת מידי פעם
אז זהו שלא
קטע שבסוף אני נדפקת,
שבועות טני מהססת אם זה הדבר האמיתי יודעת שיתכן שלא אבל בוחרת להתרפק על המחשבה שהנה בא קץ היסורים
ואז, ככה בשקט, בשיא האופוריה זה חוזר
בפעם הכמעט שלישית בחיי
בחיי.
אגב, הנשמה השחורה הזו הולכת לשבור לעוד מישנו את הלב
זה כל כך צפוי שזה אפילו לא כואב
לא איבדתי את הרגישות זה מנגנון הגנה
והעיקר ההבנה הסופית שהכל מתנה ולמי אכפת מרסיסים על הרצפה בזמן ששלמות קורצת לנו במעלה מבט
אף אחד לא מסתכל על הרצפה יותר
כאילו מתכחשים לעובדה שכולנו חוזרים לשם בסופו של דבר עורמים עלינו אדמה וצער ותקוות מנןפצות נשמע עוד כמה רסיסים
אני צריכה למצוא את הגבול הזה בין מה שטוב ונכון לי לבין מה שכבר מזיק
אני צריכה לעזוב רגע את כל העולם ואשתו ועזבו רגע מוסריות
מבחינה אישית, מתסכל אותי הניגוד אינטרסים הזה בין האנשים שלהם אני מחוייבת וכמובן גם אני באמצע כדי להוסיף עניין ואתגר וגם אליי קשורים אנשים ו, אני לא רוצה לשבור לעוד מישהו את הלב רק כי לא רציתי להרוס עם כל ההפרעות שלי תרתי משמע
אני צריכה לעשות משהו
דיברנו על הדרגה את זוכרת? כן. יופי.
דיברנו על הכל.
עכשיו תורך לפעול, קדימה בלי להסס בדיוק דיברנו על זה
טיימינג זה שם המשחק וכעת נוצר רק להפסיד
פעם נוספת
אולי אני אמות בפתע
