בהחלט מרגש צ זאת תודה טובה כשזה קורה בתוך טווח הנורמה אחרי שיש דברים שקורים בעיכוב 😉

אם לא מסובך לך לקבוע תור לקלינאית, הייתי קובעת ומציינת את ההתקדמות הפיזית, אולי היא תוכל להרגיע אותך גם על זה או לכוון. גם יכול להיות שבסוף עד התור כבר תראי עוד התקדמות (אולי אחרי שהיא עשתה את ההתקדמות הפיזית עכשו היא תעשה את הקפיצה בדיבור) בהצלחה!!

איזה קטע

היא בדיוק באוצו שלב התפתחותי של הקטנה שלי (מצליחה ללכת כמה צעדים ברצף אבל משתמשת בעיקר בזחילה כדי להתקדם)

אומרת אמא ואבא וזהו פחות או יותר...

גדולה משלך בערך בשבוע וחצי

נראה לי סבבה, לא חשבתי לבדוק מעבר

בעצם כן חשבתי לבדוק נוזלים באוזניים אבל עוד לא הגעתי לזה

ממש משמח לשמוע שהיא התחילה ללכת...

ולגבי הדיבור - זה כן נשמע לי כמו עיכוב קל.

מצד אחד, לקבל טיפול בהחלט יכול לעזור לקדם אותה.

מצד שני, נשמע שלא חסר לך התעסקויות עם הילדים האחרים, וטיפול שבועי זה בהחלט טרחה... ולא מדובר פה כרגע על עיכוב גדול.

נראה לי שבמקומך הייתי מנסה לקבוע תור לאבחון חוזר, רק כדי להתקדם עם זה, שזה לא יהיה מסובך לקבל טיפול אם בהמשך היא תצטרך. ובאבחון אפשר גם להתייעץ איתה מה באמת קצת הצורך בטיפול.

ובינתיים אפשר לעשות בבית כל מה שאת יודעת שעוזר לקטנטנים לפתח שפה (יש לך עם זה ניסיון מחלק מהגדולים יותר, נכון?). שזה אומר בעיקר לדבר איתה הרבה, במשפטים קצרים וברורים, ולחשוף כמה שיותר. וכמובן לא יזיק גם לוודא שהשמיעה תקינה (או שאת זה כבר בדקתם?).

בעז"ה שתמשיך להתפתח ולשמח אתכם...❤️

הכי כייף בעולם!!

על הילדים מעוכבי ההליכה שלי וצדקה בשניהם:

כשהגוף עסוק במערכה אחת, הוא זונח מערכה אחרת. כשילד משקיע את המאמצים בלימוד הליכה, נראה פחות התקדמות בדיבור, ולהיפך.

ב"ה אצלי אחרי שלמדו ללכת התחילו להתקדם (באיטיות ) גם בדיבור 

@אפונה - מעניין, משום מה קיבלתי את הרושם שהבת שלך יותר מתקדמת מהבת שלי🤭

@בארץ אהבתי - עשינו לה בדיקת שמיעה לפני כמה חודשים, ואם אני זוכרת נכון יצא תקין. אנסה לקבוע תור לאבחון, בתקווה שלא ילחיצו אותי יותר מדי... (ואמנם יש לנו ילדים שכבר היו עם עיכוב בדיבור, אבל התחלנו לטפל בזה בגיל גדול יותר, אז אני מכירה את זה לא מהגיל הקטנטן, והאמת שאני לא זוכרת יותר מדי טיפים...)

@מחי @אולי בקרוב - מעניין באמת אם עכשיו היא תהיה פנויה להתקדמות בדיבור! זה באמת מעורר תקווה...

ו"מפגרמת" דברים🤭 (ככה אנחנו קוראים לזה, מלשון פוגרום)

אבל אולי עכשיו היא תתחיל גם לטפס גבוה, ואז יהיה חשש כפול על הדברים הגבוהים...😊

(כרגע כשאנחנו רואים בלגן בגובה הרצפה אנחנו לא בטוחים אם זו היא שמאחוריו או אחותה שמעליה...)

אבל עדיין לא מטפס, חוץ מאשר על הספה והמיטות. אבל לא על כיסאות, שולחנות, שיש, חלונות

אז זה יכול לקחת קצת זמן

את מלחיצה אותי

שלי נולד ב 26.08 - בן כמה הוא עכשיו?

ועוד לא הולך.. הרופא ילדים אמר לא לדבר על זה עד גיל שנה וחצי.

אני כל-כך שמחה בשבילך!!!!

מלא נחת ממנה ומכולם

בדיוק כתבתי למטה

שהוא ממש משוכלל

למד לזחול בישיבה וגם ללכת על הברכיים ממש מהר

ככה שלא מרגיש לי שזה קריטי לו

נחכה עוד חודש 

והיא עוד לא הולכת

רק עם להחזיק

מהר לכל הכיוונים

וגם למד ללכת ממש מהר על הברך

גם למד לזחול בישיבה

ככה שמרגיש לי שלא קריטי לו ללמוד ללכת חחח

היא לא מצליחה לעמוד לבד

מפחדת ממש

אבל כן מסתדרת מעולה אפילו רק יד אחת מחזיקה

הבת שלי בגיל שלה ועוד לא הולכת

אפילו קצת גדולה יותר

אבל לא עשינו כלום כי אמרו לנו שבגלל שיש התקדמות כל הזמן גם אם איטית זה בסדר

ודיבור עכשיו ממש היא התחילה להגיד תודה (אדה) כל פעם שמביאים לה אוכל וזה הדבר הכי מתוק בעולם

לגבי הדיבור, כמה אמורים לדבר בגיל שנה וחצי? הבן שלי אומר רק אבא אמא (ועוד הרבה הברות אבל לא מילים)

ולפעמים הוא קורא לי אימי שזה הכי חמוד שיש

באבחון שעשיתי איתה לפני כמה חודשים הקלי אית אמרה שכבר בגיל שנה ורבע אמורים לומר עשר מילים... (לדעתי "החמירו" את גיל הסף - כי אני זוכרת מהילדים הקודמים שאמרו שבגיל שנה וחצי צריך עשר מילים...)

תנסי לשים לב אם יש לו הברות עקביות שמסמלות משהו - למשל "אמ" לאוכל וכדומה - ואז זה גם נחשב למילים.

וואו הבת שלי לא אומרת כמעט כלום

רק תודה והלו

אבא ואמא היא לא מסכימה חחח

 לא חשבתי שזה בעיה

יש לה מלא הברות והיא מקשקשת בלי סוף

ומתקשרת מעולה עם אצבע וכן ולא עם הראש

אבל זה שהיא מתקשרת ככה זה כבר מצוין - כן ולא עם הראש זה לגמרי מתקדם! אולי אפילו זה נחשב למילה... צריך לשאול קלינאית תקשורת.

(יש מצב שאני יותר לחוצה כעת עם התינוקת, כי אני כל הזמן חוששת מאבחנה נוספת של אוטיזם... לכן אני מאוד שמחה על כל מחווה תקשורתית שהיא מביעה, גם אם זו לא מילה)

כל ארוחה בביס הראשון ככה היא מודיעה לי אם טעים לה

כן עם הראש- זה טעים תביאי עוד ביס

ולא- זה לא טעים תביאי משהו אחר חחח

ראיתי שיש פתאום ממש קפיצה גדולה.

אם בגיל שנה וחצי אני צריכה לספור שבאמת יש 10 מילים, אחרי חודש זה יכול לעלות משמעותית.

לבן שלי בגיל הזה היו מילים בודדות.

תוך כמה חודשים הוא כבר דיבר משפטים.

היא חשובה אבל לפעמים גם סתם מלחיצה.

אני מכירה הרבה ילדים שלא היו להם 10 מילים בגיל הזה והם בסדר גמור, השלימו את הפער בהמשך. חשוב להיות עם יד על הדופק ולעקוב, לשים לב לדבר לאט וברור, לחזור על מילים, לקרוא להם סיפורים, אבל לא להפוך את זה מיד לבעיה. כן לבדוק שיש התקדמות.

אצל 2 מילדיי היה שלב שדאגתי קצת מגיל שנה וחצי עד שנה ו7-8 בערך שנתקעו על 4-6 מילים ולא ראיתי התקדמות, אבל אחר כך התחילה קפיצה משמעותית של מילים חדשות כל כמה ימים. אז כן, בגיל שנתיים עוד לא פטפטו כמו בני שנתיים אחרים, אבל התקדמו כל הזמן בקצב שלהם. התחילו להגיד משפטים שלמים קרוב יותר לשנתיים וחצי. אם הילד מתקדם לבד, אין מה לדאוג. אי אפשר להכריח אותו להזדרז... הבעיה היא כשאין שום התקדמות ואז באמת צריך לטפל.

אחד הדברים הקשים זה ללמוד להוריד עול, כי מטבענו אנחנו מתאמצות ואז מצפות שיתאמצו עבורנו חזרה.

תעשי מה שאת יכולה ולא טיפה אחת יותר מזה. קחי עזרה בתשלום או שתתני לדברים לחכות, יש בסיס שחייבים לעשות והרבה דברים שנראית לנו הכרחיים- ניתן לדחות או להסתדר בלעדיהם.

אז תתחילי מלהוריד מעצמך מטלות, קחי לך זמנים שאת מפנקת את עצמך ועושה לך טוב וכיף, תתני לעצמך זמן איכות קבוע ותדאגי לעצמך- אני די בטוחה שכשזה יקרה יהיה לך יותר קל לראות את הטוב בבעלך.

הכי מבינה אותך בעולם,

בעיקר בפן הטכני

להחזיק הכל על הראש והכתפיים שלך

זה באמת מורכב!

והעצות של 'אל תעשי ואז בטוח הוא יעשה',

זה כנראה מגיע ממי שלא ממש חוותה את זה ומבינה איך עובד הראש של אדם עם קשיי קשב וריכוז.

מה שכן עוזר אצלינו,

אחרי הרבה שיחות בענין

הקמנו קבוצת וואצאפ משותפת שם אנחנו רושמים את הדברים שצריך לעשות

יש קבוצה של 'דחוף'

וקבוצה אחרת של 'מתי שמתאפשר'

זה מאוד מפקס אותו

ככה לפני חגים וזמנים מורכבים.

ואני גם נעזרת ביום יום

יש לי עוזרת פעם בשבוע לכמה שעות, אנחנו עוברות יחד על כל הבית כי לבד באמת מאוד קשה (חלק מהילדים שלי גם עם קשיי קשב)

אין אצלינו גיהוצים

משתמשת הרבה בחד פעמי

אלו דברים שביום יום מאוד עושים הקלה.

זה דיי חשוב כי אם כן אולי כדאי לשקול לקבל טיפול תרופתי ואם הוא לוקח אפשר אולי לשנות בזה משהו....

דבר נוסף ללכת לייעוץ זוגי שמתמחה במיוחד בהפרעת קשב וריכוז,זה לגמרי משנה את התמונה.

אם הוא לא מאובחן וזה יותר השערה שלך לכי את לייעוץ או לטיפול.זה יכול גם לתת לך כוחות וגם לתת לך כלים לשנות דינמיקה בינכם.

סביר להניח שאם חזר הביתה מבחוץ הוא חוזר מוצף ממש ומותש פי שניים ואז בבית ממש קשה לו הוא ממש לא מסוגל פיזית לעזור.

הוא לא מאובחן. אבל אין שאלה בכלל. חלק מהאחים שלו גם ככה. זה דבר שידעתי עוד לפני החתונה. וגם 4 מתוך הילדים שלנו עם קשב..

לא חושבת שירצה טיפול תרופתי. ב"ה מבחינת עבודה הוא במקום טוב ומצליח להביא את הטוב שבו.

אם את מכירה אנשי מקצוע שמתמחים בתחום אשמח לשמוע.

מציגה לו מול העיניים את כל הדברים האלה?

"תראה איך סידרתי את הארון הזה לכבוד פסח - היה פה בלגן לא נורמלי של דברים לא קשורים, ועכשיו הוא נעים יותר לעין וקל יותר למצוא בו דברים."

"ראית איך הדחתי סוף סוף את כל הכלים בכיור החלבי? איזה כיף שעכשיו לא צריך לדוג בו כוסות בשביל הקפה..."

"תראה, בזכות זה שארזתי היום את כל החפצים בחדר שלנו למעבר הדירה - מצאתי לך את הספר שחיפשת הרבה זמן! איזה יופי, נכון?"

אם הוא לא אטום לגמרי, הוא לפחות יאמר תודה בשמחה רבה. ואולי, אם הוא מסוגל, הוא אפילו יציע קצת עזרה...

ואם הוא מציע - אז לקפוץ עליה בשתי ידיים, אבל לתת לו משהו מדויק ומפורט: "תוכל להחזיר את כל הכלים השטופים לארון? הכוסות נמצאות במדף העליון, הסכו"ם במגירה והצלחות כאן במדף הזה." וכן הלאה. כמובן - בקלילות ומתוך הודיה, שלא יהיה מטיפני כזה...

ועוד נקודה: קשיי קשב הם האבחנה היחידה שיש לו? כי את מתארת שהוא לא מצליח לבטא את הרגשות שלו, וזה נשמע לי פחות קשור לקשיי קשב...

וחוץ מזה - יש לו איזשהו טיפול לקשיי הקשב? לאו דווקא תרופתי, אבל כן משהו...

את נשמע אישה מדהימה ואלופה - אחרות במקומך כבר מזמן היו קורסות! אז תרימי לעצמך ותטפחי לעצמך על השכם❤️

בנאדם לא כ''כ יכול להעריך משהו שהוא לא חווה אותו.

את מתארת שאת עושה הכל בבית, בעלך לא רגיל נניח לעשות כלים, כביסה, שטיפה...

זה כבר חלק מהחיים שלו שהבית מתנקה , הבגדים מתכבסים....

אני נזכרת בילדות/ברווקות שלי, למרות שהייתי עוזרת בבית לסדר, לשטוף קצת, אף פעם לא ידעתי

באמת כמה עבודה זה לנהל בית! כי הייתי רגילה שהבית מתנקה, הכביסה מתכבסת,

נכון שהייתי עוזרת מידי פעם לקפל ולפנות אבל בגדול האחריות היתה על ההורים שלי. ואז אחרי

שנישאתי ונהיתי בעצמי אמא לילדים גיליתי כמה עבודה זה לנהל בית!

אז למעשה, אני מציעה לך מידי פעם לתת לו לחוות את מה שאת עושה, למשל מה שהכי קשה לך-

נגיד שטיפה זו עבודה פיזית מאוד קשה בעיני, תגידי לו , וואי מאמי, אני מה זה עמוסה היום, אולי אתה תשטוף במקומי?

הכי חשוב לא להעיר לו על השטיפה! מה שיצא- יצא. או אם יש לך הר של כביסה תגידי לו- כפרה עליך אולי תקפל איתי פה?

תני לו לחוות מה את עוברת. אם הוא יתלונן, תגידי לו- תחשוב שיש לי את זה כל יום, פלוס לדאוג לילדים לארוחת בוקר, צהריים וערב. פלוס לכבס

פלוס לשטוף את ההר של הכלים, לטאטא.... פתאום זה נראה המון. תאירי את עיניו כל יום מה עשית,

וואי אל תשאל, כל הספה הזאת בבוקר היתה מלאה כביסה, אני גאה בעצמי שקיפלתי הכל.

תדברי על זה, תני לו לחוות.

פעם אחת אמרתי לבעלי אם הוא יכול להכין את הקופסאות אוכל לילדים לבית ספר, פתאום הוא קלט שיש פה תפקיד שנעשה מידי יום וזה עוד משהו שדורש.

האמת מזכיר את בעלי...
גם לא עושה כלום, אבל באמת כלום בבית חוץ מלזרוק אשפה.
אבל, עוזר לי הרבה עם הילדים, מספר להם, מעסיק אותם, משחק איתם. וזה מצויין לי.
וויתרתי מזמן על העזרה בניקיון... 

אני הרבה הרבה מחמיאה לו, מפרגנת, הוא לא יודע מה זה בכלל.

כמו שכתבה לך פה מישהי, אני אומרת " תראה אתה עולה למיטה נקיה כל המצעים החלפתי היום, הכל ריחני , תריח" זה יסתכם בתודה אולי יבוא עם חיוך.
מבאס, עדיין עובדת על עניין התודה ולראות אותי ומחמאות. ככה זה בנים לא?
 

למה למשל את מחליפה לו מצעים לבד? מה ההגיון? זה לא כביסה שאחרת לא יהיה מה ללבוש...

את יכולה להודיע חגיגית שהיום מחליפים מצעים ותחליפו ביחד... גם יהיה לך יותר קל וגם אולי הוא יותר יעריך

הדרך לטפל בכעס הזה

הוא לקחת אחריות אישית

אם מתנהלים נכון

אנשים סביבנו לא אמורים להכעיס אותנו

כדאי לבחור לעשות בקצב ובצורה שמתאים באופן אישי

ולא מה ש'צריך' או 'מצופה'

וגם לא לצפות מבן הזוג שיעשה/ יעריך

אפשר לנסות לגרום לו לעשות/ להעריך

אבל כדאי להתחיל עם הורדת הציפייה

ככה הכעס יכול להעלם

וככה אפשר להתנהל יותר נכון

לשינוי התנהלות היא בצעדים קטנים

כל פעם לעבוד על נושא אחד על שינוי קטן אחד

כשמצליחים ליישם אותו עוברים לשינוי הבא

שלחתי למייל של משרדים ספציפיים שאני מעוניינת.. 

הרחבתי את המשרדים שאני מעוניינת בהם, 

ואז כשראיתי שלא חוזרים אליי- אז ניסיתי גם דרך דרושים.IL 

לגבי עבודה - נראה לי לא רלוונטי לעבור מקום עבודה בשלב הזה של הריון, גם אם את מוצאת מיר מקום עבודה חדש, (וספק, זה לא ככ אטרקטיבי עובדת שתצא לחל''ד תכף) עד שתסתגלי כבר תצאי לחל''ד, אז לדעתי שווה ''למשוך'', לשרוד את העבודה הזו, ואולי בחל''ד או אחרי לחפש מקום עבודה אחר.

אין מצב שבעלך יתחיל לעבוד/ יעלה הכנסה? זה באמת קשוח מצב כלכלי חונק. זה גם חרדה כזאת של ''מה יהיה'' וגם מקשה ממש על התפקוד, כמו שפירטת .

דווקא לגבי הסתגלות לתינוק חדש ולידה בחופש הגדול - נראה לי לא כדאי להיפרד מזה עכשיו. יש לזה לדעתי יתרון להיות בבית בחופש הגדול, גם אם את לא במיטבך, נוכחות של אמא בבית זה מרגיע לדעתי. ומסתגלים לילד נוסף, אני תמיד בחרדה בהריונות של איך נשרוד עם ילד נוסף, ובדיעבד - כן, יש עומס, אבל זה לא משהו שחונק/ משתק, לפעמים אפילו להפך, זה יוצר אנרגיה חיובית בבית.

(לגבי *תכנון* הריון זה אחרת, אבל עכשיו כשהתינוק כבר בדרך - לנסות להסתכל על זה כחיובי...)

ולגבי אירוח - הייתי מסבירה שקשה לי בהריון ושלום. להוריד את זה מהלחצים... 

זה כ"כ קשה להרגיש שהכל תקוע ומסובך ומלחיץ...

מתפללת שיפתחו דברים ותמצאי רוגע והתקדמויות טובות!

לא יודעת איך להחליט בכל העניינים שהעלית.

אבל אולי לכתוב אותם זאת התחלה טובה.

לנסות להפריד בין מה שלא רלוונטי לעכשו/אין מה לעשות איתו לבין מה שאפשר לפעול. ואז לתכנן בצעדים קטנים מה עושים. ולתעדף. כי באמת המשאבים (זמן, כוח, כסף) מוגבלים.

לפעמים דברים קטנים יחסית שאפשר לעשות יכולים ליצור שינוי.

למשל כן להשקיע בנעליים לעצמך כי אם לא יכאב לך יהיה לך יותר כוח לשאר.

או להחליט שמנשא זו קניה שתשפר את איכות חייך ואפילו לגלות שזאת לא הוצאה גדולה (שלי עלה 150 ש"ח בערך) אז זה אפשרי.

או כל דבר אחר שתבחרי.

אבל באמת לא חושבת שאת צריכה עיצות מעשיות

אלא בעיקר חיבוק גדול בסיטואציה הקשוחה הזאת.

אז קחי.

מכל הכיוונים. איזה קשה.

מעיניים חיצונית מה שהייתי עושה זה דבר ראשון להוריד לחצים ועומס שלא הכרחיים לך והם רק כדי לרצות אנשים אחרים (אנשים שחשובים לך, אבל אולי זה לא הזמן המתאים לשמח אותם)

קשה להתארח, אז לנסוע פחות, בטח שלא לארח.

ומבחינת העבודה זה באמת קשה שמזלזלים, הייתי מתסכלת על זה כתקופת זמן שאני צריכה לעבור את הגל כדי לקבל מענק לידה, ואחרי זה מתפטרת.

ובקשר ללחץ הכלכלי, זה באמת המחנק אולי הכי גדול, זה מצמצם את הנפש.

אני לא יודעת מה ההכנסות והחשבונות שלכם אבל אני בגישה שהלוואות זה לא מילה גסה.

רכב ישפר משמעותית את איכות החיים שלכם, זה לא בזבזנות זה בעיניי הכרחי.

ובעז"ה תמצאי בעתיד עבודה טובה יותר ותגדילו את ההחזרים.

גם מבחינת לבוש, נעליים זה לא בזבזנות, גם להיראות מכובד לא.

מבחינתי זה קו של כבוד עצמי שאני לא יורדת ממנו, נקח הלוואה (לא יצא לנו בשביל כאלה צרכים אבל אם זה היה המצב, אולי)

אגיד לבעלי שזה קו אדום בשבילי ושימצא / נמצא את הדרך להסתדר.

אני חושבת שכבוד ושפע פנימי באמת מובילים לשפע וכבוד חיצוני.

לא ברמה של הזימונים שמאוד נפוץ היום - של תדמייני וזה יגיע.

אבל כשאת לבושה ברמה שמכבדת אותך - גם הבוס שלך יכבד אותך ולא יתן לך העלאה מגוחכת, גם מבחינה חברתית יש יותר כבוד וערך לאדם שמכבד ומעריך את עצמו, וגם בנוגע למקומות עבודה חדשים, הסיכויים להתקבל גבוהים יותר , ואני לא מדברת על הבגד היפה שתלבשי, על התודעה הפנימית שאני מכבדת את עצמי, אני חשובה לעצמי, אני ראויה - אנשים קולטים את זה ומתנהגים אליך בהתאם.

באמת קשה לממש את זה שיש לחץ כלכלי, אולי לראות איך בעלך מגדיל הכנסות או לקחת הלוואה ולהסתכל על זה כמו השקעה לטווח הרחוק.

גם אם זה לקחת הלוואה שאני בשגרה ממש לא בעד.

דבר שני, אם תוכלי לתת קצת רקע זה יעזור להבין.

בעלך עובד? מה גובה ההכנסות ובמשכנתא?

במה המקצועות שלכם? רק אם מתאים לך לפרט, כי אולי אפשר לחשוב על הכנסה נוספת מהצד.

וגם, אל תתרגשי שרוצים שתארחי. תתעלמי וזהו. 

שאתם בלופ

יש כאן הרבה דברים שמזינים את עצמם גורמים אחד לשני

אבל אם לא תעשו שינוי מהיסוד, אני חוששת שזה רק ילך ויחמיר😕

סליחה שלא מעודדת

פשוט חושבת שזה לטובתך

לקחת הלוואה, זה אולי משהו שנכון לעשות במקרים ספציפיים (למרות שבגישה שלי גם זה ממש ממש עדיף שלא)  אם יש לך תוכנית ברורה איך להחזיר אותה.

אם לא, הצרכים רק הולכים וגדלים, ואם לוקחים הלוואה על משהו אחד, אז למה לא על עוד משהו? ועוד אחד?

וכרגע, לפי מה שאת כותבת, אין תכנון ממשי להגדלת הכנסה. אז מי מבטיח שתוכלו להחזיר את ההלוואה? שלא תיכנסו לבור גדול יותר בגלל זה?

יש כאן שני דברים מרכזיים - המשפחה, שהקשר איתם גורם לכם להכביד על עצמכם יותר ממה שאתם יכולים

והמצב הכלכלי - שההוצאות שלכם גדולות יותר מההכנסות ואין כרגע צפי להגדלת הכנסות.

לגבי המשפחה - זו עבודה שלכם. לדעת לשים גבולות. לא על כל דבר חייב להגיד כן. אם תעשו את הניתוק וההפרדה, יהיה לכם הרבה יותר קל.

לגבי המצב הכלכלי - אהיה קצת יותר חריפה (סליחה).

אולי תפנו לפעמונים? או לארגון שיוכל לעזור לכם לעשות סדר?

הם לא נותנים כסף, הם עוזרים להבין איך להתנהל נכון כלכלית.

אם אני זוכרת נכון, את הסיפור של הלימודים כבר כמה שנים.

בעבר קניתם דירה שהיא מעבר ליכולת הכלכלית.

שניכם עובדים (?)

יכול להיות שחלק משמעותי מהסיפור זה לא כמה מכניסים, אלא איך מנהלים את הכסף. איך חיים בצורה שתואמת ליכולת הכלכלית שלכם.

ואם צריך, אז גם עוברים דירה למשל.

אני באמת לא יודעת, אני לא כותבת כאן בהתחייבות.

אבל פשוט מהשרשורים שלך זה פשוט זועק שאתם צריכים הכוונה חיצונית בעניין.

זה קשור אגב גם ליכולת ליצור ניתוק ממה המשפחה חושבת.

כי לא משנה מה הסטנדרט של המשפחה, משנה מה הסטנדרט שלכם

ואם אתם מנסים לחיות בצורה שלא תואמת את מה שאתם יכולים, אתם אלו שנפגעים מזה. ולא המשפחה.

לגבי זה שקשה לך להניע את עצמך לעשות, זה ממש מובן. כי יש לך כל כך הרבה, ואלו באמת תיקים גדולים להתמודד איתם.

כתבת בסוף שה' עוזר

ואני מאמינה בזה מאוד, אבל אנחנו צריכים בעצמנו לפעול אקטיבית כדי שזה יקרה. וה' יחליט האם הוא גם שולח לנו עוד ברכה.

תתפללי שהוא יראה לכם דרך

אל תסמכי על זה בשביל לא לפעול

לק"י

הפלוס של הנייחים שהם יותר חזקים ושורדים מאשר הניידים.

לא יודעת אם הייתי לוקחת עכשיו בשביל אולי עוד שנה (לא בכל בית ספר משתמשים במחשב בגילאים הנמוכים)

גם לא בטוח שתצטרכו מחשב מייד לכיתה א'.

אפשר למצוא ניידים סבירים לגמרי בסביבות 1500 ש"ח, נייד עדיף בהרבה לדעתי מהבחינה שאפשר לסגור ולשים בארון והוא פחות מול העיניים כל הזמן.

הייתי קונה מחשב נייד זול כשיהיה לכם צורך בזה, לא עכשיו. 

(קנינו עוד לפני שהניידים היו נפוצים) ומסרתי באיזה שהוא שלב.

לא אהבתי שהמסך תמיד מול העיניים והוא תמיד נגיש.

הנייח גם תפס הרבה מקום בבית. הנייד קטן, מתקפל, ורוב הזמן נמצא בכלל בארון (אני מעמידה אותו כמו ספר בתוך הספרייה). לא מצריך שולחן עבודה קבוע.

וכאמא למשפחה רב גילאית- נוח לי שהגדולה יכולה לעבוד עליו בשקט אצלה בחדר בלי שהאחים הקטנים מסתובבים בין הרגליים (לפעמים זו אפילו דרישה, נגיד כשיש מבחנים מקוונים- דורשים לעשות אותם בחדר שקט).

ואפילו ביום שישי, נתתי לשני ילדים לראות סרט בחדר, בזמן ששטפנו את הסלון. זה לא היה אפשרי עם המחשב הנייח.

בקיצור, בעיניי לא שווה את זה.

נח לשימוש ולהעברה בקלות בין חדרי הבית ולצרכים השונים של כל אחד(אם יש מבחן וצריך קליטה - עוברים לחדר בו הקליטה יותר טובה למשל..)

ובכיתות א השימוש היה ממש מינימלי.גם בכיתה ב היה שימוש מועט.ולזה לגמרי מספיק מחשב נייד.

בינתיים לא ראיתי צורך ממשי בנייח

כי אפשר למקם אותו בסלון, כשכולם רואים אותו, ואז אין כזה דבר להסתגר בחדר ולעשות במחשב דברים לא ברורים...

אבל באמת בגיל של הילדים שלך נראה לי שעדיין אין צורך במחשב, ואם יהיה - הוא יהפוך למסך לצפייה וימשוך את העין...

(לנו בבית יש נייח אחד, שקניתי בזמנו בשביל עבודות גרפיקה, ושלושה ניידים - של בעלי, שלי ושל הבכורה. כרגע המחשב הנייח משמש בעיקר את שאר הילדים, ואני שמחה שהוא בסלון מול העיניים שלי, וככה אני יכולה להשגיח שהם לא עושים בו שטויות... הקטנים דווקא כל כך רגילים אליו כחלק ממראה הסלון, כך שהם בקושי מבקשים מעצמם לצפות בו בסרטים...)

והם קטנים ממש...
לא הייתי לוקחת.

בפינת עבודה שמחוברת למטבח.

הילדים משתמשים בו בעיקר לעיצוב מצגות ועבודות לבית הספר.

ולפעמים סתם משתעשעים בתוכנה של עריכת סרטים, מוזיקה וכד'.

על אף שהוא בלי חיבור לרשת בכלל, אני עדיין מגבילה את זמן השימוש בו ל25 דקות-חצי שעה כי אני רואה שתמיד אחרי שמשתמשים בו יוצאים טיפה מטורללים

זה ממכר....

לק"י

טכנית- דאגתי למה שצריך.

בעיקר דמיינתי לידה מהירה😂

ואם למדת בעבר, אז לתרגל.

חזיית הנקה אם יש צורך לחדש

בגדי הנקה אם את רוצה צורך לקנות

משאבת הנקה - יש? לשטוף טוב ולעקר.

עגלה?

עריסה

טרמפולינה/אוניברסיטה

סלקל

מנשא

כל אלו אם אין וצריכים אז קונים ואם יש אז מכבסים...

לק"י

מצעים לעגלה/ עריסה/ שמיכות לתינוק.

מנשא- הזמנתי מאלי'. אבל זה לא דחוף לפני הלידה, אם יש בבית או שקונים במקום זמין.

לתכנן סידור לילדים האחרים, לקחת בחשבון אפשרויות שונות להתפתחות הלידה.

להכין תיק ללידה ולאשפוז.

לארגן דברים לילדים לימים שלא תהיי.

לארגן ציוד לתינוק- לכבס בגדים, עגלה, מיטה, טיטולים, סבון וכד'

אם זה בן, להתארגן לברית- לברר על מקום, קייטרינג, מוהל וכד'

שהתאים לאופן שבו רציתי ללדת.

מבחינה טכנית לדאוג שיש את כל מה שצריך- בגדים וציוד לתינוק, אוכל מבושל, מישהו שיהיה עם הילדים שניסע ללדת

נפשית דיברתי עם בעלי על החששות שלי (בכל לידה) הזכרתי מה אני צריכה ממנו ובעיקר דמיינתי איך אני רוצה שהלידה תראה

לי היה מאוד חשוב להתכונן ו"להכנס לאוירה'' גם בלידות חוזרות. ויש כל מיני רעיונות, זורקת כמה שעזרו לי:

* מפגש חד פעמי עם דולה

* קריאת ספרים שקשורים ללידה

* האזנה לפודקאסטים קשורים

* רכישת קורס וירטואלי להכנה ללידה

* האזנה להרפיות/ דמיון מודרך

* פירוק חששות לגורמים והעלאת פתרונות פרקטיים

* התקשורת בטלפון/כניסה לאתר של מחלקת היולדות איפה שמתכוונים ללדת ובירור על דברים שחשובים לי

*חפירה אינסופית לבעל ותכנונים משותפים

* האזנה לסיפורי לידה של חברות (מעודדים בלבד)

* סידור בגדים לקטנטן (לנוהגות)

*הכנת פלייליסט 

ערב אחד ראיתי ביוטיוב איזה הכנה ללידה, משהו מאוד בסיסי וקצר.

אירגנתי תיק לידה ותיק לילדים לזמן שאסע ללדת.

כיבסתי את הכיסוי של הסלקל וכמה בגדי תינוקות, וזהו.

כן ידעתי והייתי רגועה שיש לנו עגלה, סלקל, עריסה ובגדים לגיל הפיצי, אה, וגם קניתי חבילת טיטולים אחת מידה 2.

אבל גם אני לא הייתי רגועה והרגשתי שאני בכלל לא מתכוננת ללידה ומן סטרס כזה, אבל בסוף בלידה עצמה ידעתי מה לעשות ואיך להתמודד עם הצירים, בין השאר כי חוויתי את זה כבר בלידות הקודמות.

עם בעלך, עם חברה ואם צריך אז גם עיבוד לידה. אפשר גם במפגש או שניים וזה מאוד משמעותי.

מעבר לזה לארגן תיק לידה, לארגן ציוד לבייבי, לחשוב מי נשאר עם הילדים.

לעשות מה שעושה לך טוב...

ולנשוםםםם

שהוא עשה את זה

אם זה חד פעמי אפשר לתלות את זה בחוסר הבנה

צריך להיות מאד ברורה

להגיד שאת לא מוכנה שהוא יעיר אותך ולא לגעת בלי לשאול בצורה מפורשת

זה אמור לעזור להבנה שלו

זה מאד מטריד שזה קרה אבל אם זה יעזור להבנה מפה והילך זה יכול לרפא את התחושות מהמקרה 

שאין-אין-אין מצב שהוא נוגע בך ככה,  ומבחינתך זה קו אדום.

אני חושבת שאח''כ תלוי בתגובה שלו.

אם הוא מתנצל ומפנים אפשר לראות איך ממשיכים הלאה לאט ובעדינות

ואם לא, אז איך יוצרים שינוי יותר יסודי

דרך אגב, לי זה נשמע שהכיוון כאן זה יותר עבודה אישית שלו מאשר זוגיות אבל כמובן זה מתחיל מעבודה זוגיות 

ואנ י אישית לא ראיתי כלום חריג

דיבורים על איראן יש כבר הרבה זמן

לי לא ברור כלום מהם

אם לזה התכוונת

ואין לך מה לכתוב מאנונימי, בטוחה שאת לא היחידה שדואגת.

לא ממש מעניין

רק אומרת שלפני המלחמה עם איראן היו הרבה ימים שדברו על זה גם 'יודעי דבר'

מלחמת המשך עם איראן זה די צפוי

כמו כל חזית אחרת

זה יכול לקרות מחר ויכול להיות עוד שנה

אם רוצים לחיות חיים נורמליים

כדאי מצד אחד להתנתק מחדשות

ומצד שני לפתח מספיק חוסן כדי להיות מוכנים כשמלחמה מגיעה מהרגע להרגע

וכמו שהיה פעם שעברה זה לא בדיוק משו שאפשר לחזות.

מקווה שבאמת אין איזה משו כי אחרי שכתבת את זה אני כן יעלה לישון קצת בלחץ כנראה, אוף.

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שלא לקרוא חדשות זה לא מספיק.

צריך גם לא לספספף בסטטוסים בוואצפ ולא לגלול שעות בפורום

אני בוחרת לא לקרוא חדשות וכו'

ואז פוגשת את זה פה

גם אנשים בעבודה/ בכל מקום ידברו

כדאי לבחור לא להקשיב לחדשות גם אם שומעים אותם באקראי 

תשאלי את האומן שיודע הכל...

תהיי בטוחה שאף אחת כאן לא יודעת כלום

(חוץ מטייסות קרב אם יש כאן)

הסמס ששלחו כנראה היה סתם להפחיד.

מלחמה יכולה לפרוץ בכל שעה…

ממה שראיתי בחדשות זה התחיל להיות הכיוון שם באירן

אז יש סיכוי שארהב תתערב עוד מעט

האם ישראל תהיה מושפעת מזה- ימים יגידו..

"בחצות תסתכלו לשמיים"

כאילו איום שיתקפו אותנו.

אבל לא נראה לי שבאמת יתקפו.. (בטח לא בחצות, כבר עבר)