אז אחרי שנה שהנושא הזה העסיק אותי לא מעט, כותבת את תובנותי ואשמח לתובנותיכן.
ההתעסקות שלי בתולעים התחילה אחרי הלידה. 'נדבקתי' בתולעים, ששבו וחזרו אחרי חדשיים, וחמישה, ועוד כמה פעמים.
בפעמים הראשונות טיפלתי בורמוקס, זה העלים אותן אבל די מהר הן חזרו. כמובן גם שמרתי באובססיביות על נקיון, תזונה, ושלל תכשירים טבעיים שעזרו כל אחד בדרכו אבל התולעים חזרו.
מה שהטריף אותי היה שבתוך קורונה וסגר ובבית עם תינוקת קטנה בלי ילדים נוספים לא הצלחתי להבין מאיפה אני נדבקת. זה הביא אותי לתחושות מאוד קשות, לחוסר אונים ויאוש שהטריפו אותי ממש ברמה היום יומית (ברמה הפיזית לא סבלתי הרבה מהתולעים, היתה מגיעה תולעת אחת לתקופה והייתי מוציאה אותה. הסבל שלי לא היה פיזי)
זה הביא אותי לחרוש את האינטרנט לאורכו ולרוחבו בנושא וגם לכמה תובנות. חולקת אותן לטובת הכלל ולטובת תובנות נוספות שיחכימו אותי.
יש שתי גישות בקשר לתולעים. גישה אחת טוענת שהתולעים חיות במעיים ויוצאות בזמני חוסר איזון או חולשה. גישה שניה טוענת שתולעים לא נמצאות דרך קבע בגוף ומקורן הוא תמיד מהדבקה חוזרת. כך או כך העצות הן אותן עצות, וורמוקס אמור להשמיד תולעים קיימות אבל לא מונע הדבקה חוזרת בכלל וגם הצריכה שלו מוגבלת.
עובדה נוספת מעניינת היא שלא כל הילדים יידבקו בתולעים, גם אם הם אחים שחיים באותו בית. ולא כל המבוגרים יידבקו, יש ילדים ומבוגרים שיותר רגישים לתופעה הזו.
אני יכולה לאמר לגבי עצמי, אני מאוד סקפטית לגבי האפשרות שנדבקתי שוב ושוב ושוב. אני חיה בסביבת מבוגרים, אובססיבית לנקיון, ומשך חודשים ארוכים אכלתי תזונה מותאמת והשתמשתי בתכשירים מתאימים (בנוסף לורמוקס שבהתחלה לקחתי), והן נשארו. או חזרו.
התובנה שלי היא שגם אם מדובר בהדבקה חוזרת וגם אם מדובר בחוסר איזון שמביא ליציאה שלהן המקור לכך הוא חולשה שלי (גם חולשה נפשית רלוונטית) שנובעת מחוסר שינה וגוף שלא חזר לעצמו מהלידה, יחד עם רגישות שלי להדבקה/ לחוסר איזון שהגיעה אחרי הלידה. גם לאכילה של הרבה סוכרים יש השפעה אצלי.
אני חושבת שההיסטריה סביב תולעים מחלישה ומסייעת להתפתחות שלהן. ושהמאמץ צריך להתרכז (מעבר לטיפול מקומי בוורמוקס/ תכשירים טבעיים/ שניהם) בחיזוק מערכת החיסון וחיזוק רגשי, וגם בהבנה שתולעים זה לא דבר נורא ככ. יש גישות שטוענות שהן מפנות מתכות כבדות מהגוף שלנו.
בשבילי זו היתה (ועדיין) עבודה נפשית גדולה לא לתת לתחושות הקשות סביב זה להאפיל על חיי (ממש ככה). אני מבינה שיכול להיות שהן ימשיכו להגיע בזמני חולשה שלי (אחרי לידות, בתקופות ללא שינה וכו'), וגם שהשד לא נורא ככ. כבן אדם נקי ומבוגר שמירה על הגיינה תמנע מאחרים להדבק ממני, וכמו שכתבתי פיזית הסבל שלי מהן מועט מאוד. ההתמודדות הרגשית/ נפשית מולן היא העיקר אצלי.
אשמח לתובנותיכן
) לנטרל את הלחץ הנפשי- בעיקר הבושה, אבל גם המירוץ אחרי ההגיינה וההיסטריה על זה (זה גם לא עזר)..
פשוט לא תמיד יש לי מה להגיב..