זה ככל הנראה אחד הפוסטים הכי חשופים שכתבתי אי פעם.
פשוט תקראו.
האמת שכבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על עולמם של הרווקים המתבגרים בעולם הישיבות מכמה סיבות, והעיקרית שבהם היא חוסר ההבנה של האנשים עם מה רווקים מתבגרים מתמודדים, וכמה החיים האלו מורכבים.
מה שלא כתבתי על זה עד היום זה בעיקר כי זה נושא מאוד רגיש מאוד ואינדבדואלי, ולא חשבתי שאצליח להתמודד עם זה ברגישות ולהקיף את כל הנקודות.
משום מה היום התיישבתי וכתבתי וכתבתי. התוצאה לפניכם.
א. רווק לעצמו.
1. עצם הקושי בלהיות רווק, בלי אשה, בלי בת זוג, ובמובן מסוים בלי מקום בעולם ששייך לך.
2. בעולם החרדי רווקים שווים פחות. אין באמת לבחור ישיבה רווק אפשרות להתקדם בחיים המעשיים. הוא בדרך כלל יהיה תקוע סביב אותה נקודה של פנימיה חדר אוכל ובמקרה הטוב בית מדרש.
מגיע היום שבחור באמת ממצה את מה שבישיבה יכולים לתת לו וגם אם הוא בחור רציני שיושב ולומד כל היום הוא עדיין סובב סביב אותה נקודה עד שהוא מתחתן. זה סבל.
3. מאז היותינו ילדים קטנים במובן מסוים אנחנו מונהגים, אנחנו כל החיים חלק ממסגרת, החל מהחיידר, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. גם אם אנחנו לא תמיד חושבים כמו המסגרת אבל תמיד אנחנו נרצה להתאים את עצמינו אליה. כשבחור גודל ויוצא מהמסגרת הקלאסית וגם אם הוא עדיין בישיבה אבל הוא פיות מרגיש שייך, ובמסגרת אחרת (דוגמאת כולל) הוא גם לא נמצא. פתאום מתחילים להכנס לו רעיונות חדשים לראש, הרצונות שלו מתחילים להשתנות. הוא כבר לא בחור בוועד שישי שכל החבר'ה רוצים לשבת וללמוד כל החיים אז גם הוא.
הוא חושב יותר, הוא מתוסבך יותר.
4. ובגלל זה שהוא עובר את התהליך הזה של רצונות ומחשבות שלא היו לו קודם, פתאום נהיה לו הרבה יותר קשה עם הזהות העצמית שלו. וגם אם כלפי עצמו הוא עוד איך שהוא מסתדר אבל פה מגיע הקושי בלבחור את דרך החיים שבה הוא יצעיד את משפחתו, וממילא גם עולה הקושי בבחירת כלה המתאימה לו, לו החדש.
5. הצורך בעצמאיות.
בחור מבוגר כבר לא רוצה להיות תלוי בהורים. אם מבחינה כלכלית אם מבחינת מגורים. מאידך, הוא גם לא רוצה לצאת לעבוד ולצאת מהמסגרת. והקושי גובר בפרט אם הוא רוצה לשבת וללמוד אחרי החתונה, שאם בתור בחור הוא יוצא לעבוד אז יהיה לו הרבה יותר קשה לחזור לחיים של ד' אמות של תורה.
6. יש גם הרבה מהבחורים המבוגרים שחיים על מזוודות. כל הזמן אומרים בכל מקרה אני עוד רגע מתחתן אז הכל טוב. לא צריך לקבוע חברותא, אז אני לא אעלה לסדר א', נשרוד עוד כמה חודשים במקום הזה, אפילו שאני לא עושה בו כלום ולא מתקדם בו. וזוהי טעות ענקית.
וכמאמר החכם "תקוו לטוב ביותר תתכוננו לגרוע ביותר"
ב. רווק לחברו.
7. בהתחלה הולך החבר חדר נו שוין גם ככה לא סבלתי את הריח של הגרביים שלו. החברותא שהתחתן גם ככה היה מיובש ולמד רק גמרא רש"י והחבר הטוב כבר לא היה בכל מקרה החבר הטוב שהכרתי פעם.
ולאט לאט הולכים לי כולם, אפילו החברים רזרבה שהיו התחתנו והלכו להם. ופתאום אני מוצא את עצמי לבד. בלי חברים. בלי החברה שהורגלתי בה וחייתי איתה. בלי אנשים לצאת איתם לצפון, לאכול, או סתם להעביר איתם את השיעור כללי בחוץ. לבד.
8. אנשים טובים באמצע הדרך שמרחמים, תקשיבו לי טוב. החיים שלי אולי מורכבים ולא קלים, אבל הדבר האחרון שיעודד את רוחי כרגע אלו מבטי הרחמים שלכם.
נשואים יקרים, זה שהתחתנתם לא הופך אתכם לפסיכולוגים שיודעים בדיוק מה הבעיה שלי ולמה אני לא מתחתן. ויודעים מה? גם אם אתם יודעים, תחסכו ממני תודה.
ועוד משהו, זה שתבואו ותגידו "יאלה אחי קפוץ למים תתחתן כבר" ועוד כל מיני שטויות בסגנון לא באמת יגרום לי לסגור אחרי פגישה שניה עם וולפית. סבבה?
והחמודים המתחשבים שרוצים להראות לי עד כמה לא כיף להם בנישואין בשביל שלא ארגיש מסכן, שתקו בכלל.
9. אבא, אמא, סבא, סבתא.
אני גם רוצה להתחתן. אני גם רוצה להקים בית.
יודעים מה? אל תנחמו אותי ואל תשתתפו בצערי שלי.
אבל זה שאחרי כל בחורה שלא צלח איתה אז אני צריך לנחם אתכם ולספוג את מבטי היאוש שלכם לא עושה לי כיף בחיים.
זה שכל פעם שאני מגיע שבת ואני רואה את האכזבה בעיניים שלכם "מה, הוא עוד פעם בא לבד?" גם לא מוסיף למצב רוח שלי.
אני אוהב ומבין אתכם אבל בבקשה תשתדלו לא לבכות לידי ולא להוסיף לי עוד מצפון בנוסף על הקושי שלי.
ממני בנכם האוהב.
10. יש לי חבר מאוד טוב אולי הכי טוב שהיה לי בחיים והוא התחתן. נשארנו בקשר מעולה ממש אבל תמיד הרגשתי שכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מרגיש קצת לא נעים. ולאחרונה הצלחתי לשים את היד על הנקודה. תמיד היו לנו מעמדות ברורות, אני הייתי החבר הטוב שתמיד מנחם ואומר מילה טובה, ההוא שתמיד תהיה לו איזו בדיחה לשחרר ולהעלות את המצב רוח, ההוא שאפשר לפרוק בפניו הכל, המוצלח המגניב והמסתדר בחיים. ופתאום כבר לא, פתאום במובן מסוים נשארתי מאחוריו, והוא לא רגיל לשינוי הזה.
בקיצור, גם החברים שנשארים זה כבר שונה. זה לא מה שהיה.
ג. רווק למקום.
11. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"
לעלות בהר ה' זה קשה, צריך להתאמץ. אבל יותר קשה זה לקום במקום קדשו.
כשאתה לא מתקדם בחיים ואתה סוג של עושה את מה שעשית כבר לפני שנתיים ושלוש מתחילים להגיע הימים שאתה תוהה 'מה, עוד פעם סדר א?' 'מה, עוד פעם את אותה מסכת?' האפשרות הקלאסית להתמודד עם הקושי הזה הוא פשוט להקפיא את עצמך. לשים את עצמך על טייס אוטומטי. החלטת ואתה יודע שטוב לך לקום בבוקר וללמוד ולכן אתה קם בבוקר ללמוד. גם אם אין חשק. גם אם אין כח. זה אולי נכון, אבל זה קשה. במובן מסוים זה מרחיק אותך מהקב"ה. אתה רובורט.
כבר אין לך כח לכווין בתפילה אבל אתה קם ומתפלל כי שמת את עצמך על אוטומט. כי אם לא תשים על אוטומט אתה לא תקום ותתפלל.
זה קשה להתרחק ולהתנתק במודע אבל מה לעשות שזאת האופציה להשאר קרוב יחסית.
בברכת בקרוב אצלכם לכל הנצרך
