ואין קשר בין היחס של הבעל לאשתו ולתינוק אחרי לידה למידת ההתחברות שלו.

אשתו אחרי לידה.

הוא חייב חייב לתמוך בה ולעזור כמה שאפשר, להיות בשבילה.

לטפל בתינוק *שלו*!! (זה שפיזית אשתו היתה בהריון ופיזית אשתו ילדה- זה רק טכני מהותית התינוק של שניהם! גם שלו! שיתבגר!)

לא רק של האשה.

התינוק של שניהם.

גם אם הוא לא "מתחבר לתינוק"....

ולגלות סוד - יש נשים שגם להן לוקח זמן להתחבר לתינוק... ועדיין הן עושות הכל, כי זה 

פשוט לא קשור.

והגיוני שלוקח זמן לעכל מה זה להיות אבא, אבל שוב, אין קשר בין זה לבין תמיכה באשתו אחרי הלידה.

מה הקשר ללא לתמוך ולעזור (שונאת את המילה "לעזור" לאשה -הלו זה בית וילד משותף...)?

ומצטרפת למה  ש"רקלתשוהנ" אמרה

בצורה שעוזרת לו, ולא לנו...

ובשביל זה צריך לדבר, לשתף, להגיד מה יעזור...

וגם אם בן הזוג עזר בצורה שפחות טובה לנו - בשום  ואופן לא לצעוק... להגיד תודה ולהעריך כי זה באמת לא מובן מאליו, ואם מתאים להגיד באותו זמן בצורה נעימה ועם אלף מחמאות אמיתיות! מכל הלב!

ואם לא אחרי כמה ימים להעיר - וזאת עבודה ולומדים את זה....

ומנסיון - זה אפשרי בהחלט

יצא כמה פעמים שבעלי פינק אותי בצורה שפחות אהבתי ובחיים לא חטף על זה צעקות - מה פתאום הוא חשב עלי ורצה לעשות לי טוב! לרוב אני פשוט מודה ומחמיאה ומעירה בקטנה ובאהבה...

היה לי יותר קל להחזיק אותה בלי לחשוש שהיא תתפרק לי בידיים

בכל הקטע של חוסר רגישות לאשה ולצרכים שלה - לא מובן מה עובר על הבן אדם. הלימוד זכות היחיד שאפשר להפוך בו הוא שיש משפחות שהתרבות שלהם היא שלידה ותינוק זה עסק שקשור רק לנשים, והגברים בכלל צריכים לשמור מרחק כי הם עלולים למחוץ את התינוק כשהם מחזיקים אותו. אולי הבעל רגיל לתרבות כזו או שהוא ראה כך אצל חברים/משפחה והוא לא שם לב שמבחינת אשתו לא כך הם פני הדברים. 

אבל לגבי השם אני דווקא מצליח להתחבר לקושי לבחור לשם. מאיפה איש קטן כמוני אמור לבחור ליצור אחר שם. על בסיס איזה נתונים אני אמור לקבל את ההחלטה הזו ולמה שאני ירגיש שאני מתחבר לשם מסוים שאתמול היה נראה לי יפה וקסום. אני לא מצדיק את התחושה הזו, אבל אני לא חושב שאפשר להגדיר אותה כתחושה מוזרה. 

באמת, בשביל ילד בשבוע ראשון נראה שהוא ממש בעניין של לקחת חלק עם הילדים.

אני ממש אוהב את הילדים ולעשות איתם הכל, אבל התחלתי עם דברים כאלו הרבה אחריו...

בכלל, להיות אצל ההורים שלך מבחינתו זה ממש ממש לא פשוט כנראה. מבחינתי לפחות זה ממש קשה. אבל שחררתי. 

אז אולי תנסו למצוא כמה דקות לשבת בנחת לזכור שאתם עדיין נשואים ואת לא רק אמא?

ועזרה מהמשפחה שלך בוודאי מבורכת, את צריכה אותה בלידה ראשונה (וגם בהמשך...)

ובלי קשר מציע לא לעשות השוואות בין המשפחות. זה לא עושה טוב..

מזל טוב לכם...

לבעלך לא נוח שם. מאד הגיוני שהוא הולך וחוזר מאוחר . לא נעים לו שם!!!

בזה שהחלטת ללכת להורים שלך בעצם אמרת לו - אני לא סומכת עליך מספיק שתטפל בי ותדאג לי. אני רוצה מישהו אחר - הוא תופס מרחק...

לגבי הפער בין המשפחות - זה עניין של אופי לא עניין ששל תומכים או דואגים. הלכת למשפחה שלך - דאגו לך למקות לנוחות בשביל זה הלכת. מה ציפית? שיסדרו לך אצל חמיך וחמותך חדר כשאת לא שם?

בקושי באו לבקר נשמע לי יותר מפעם אחת. את כולה שבוע אחרי לידה. מתוכם נניח יומיים בבית חולים. הם הגיעו פעמיים ב4 ימים זה המון!

ובכללי לא באים לבקר ולשגע יולדת כי רוצים לתת לה לנוח. זה ממש לא נשמע שזה חוסר דאגה או אכפתיות אלא התחשבות ולתת לך לנוח

עכשיו, זה לא ח''ו ביקורת עלייך, מנסה להראות לך איך זה נראה מהצד השני

מאד תפסתי מרחק - הרגשתי לא רלוונטי. השארתי אותה שם וחזרתי לכולל... באתי לשבת. התגעגעתי מאד אבל הרגשתי חסר רלוונטיות

בלידה השניה חזרנו הביתה והייתי הרבה יותר נוכח עשיתי הכל כי היה ברור שסומכים עלי ולא בונים על מישהו אחר. זה נותן את הכוח ואת המוטיבציה

מה הוא ילד קטן??

זה גם לא נוח לעשות הרבה דברים ובכל זאת עושים (ולגלות סוד? גם להיות בהריון, צרבות, בחילות, הקאות ובכלל לידה זה לא נוח ובכל זאת האשה עוברת את זה)

אשה אחרי לידה - בעלה צריך לתמוך בה, רגשית וטכנית. הוא הרי התחייב גם - לדאוג לכל צרכיה.

אם שם טוב לה  - הוא צריך להיות שם בשבילה, לשמח אותה, לדאוג לה. היא עברה לידה בשבי שניהם! 

נכון, זה לא נוח תמיד, נכון אין פרטיות - אז מה?? אנחנו אנשים בוגרים (ובמקרה הזה גם כבר הורים) ויכולים שלא יהיה לנו נוח, בשביל שלבן זוג יהיה טוב או בכלל בשביל הזוגיות והמשפחה שלנו.

ולהיות אצל ההורים זה לא כי היא אומרת שהיא לא סומכת על בעלה. אשה אחרי לידה קשה לה לתפקד,, היא צריכה לדאוג לתינוק ולעצמה (כמה שאפשר) - ובעלה צריך לדאוג לה ולתינוק. ולהיות אצל ההורים  - לא צריך לכבס, לבשל וכו'.

מה הקשר ללא לסמוך על הבעל? וגם טכנית לפעמים הוא בעבודה או לא נמצא ולא יכול לעזור - ואז ההורים או אחים יכולים לתת יד.

כי ללדת זו בחירה משותפת וזו הדרך. ללכת להורים זה ממש לא שלב חובה בלידה

הוא התחייב לדאוג לה. היא הולכת במוצהר שמישהו אחר ידאג לה - שתשחרר אותו.

לא תמיד זה חוסר פרטיות. לפעמים  זה עניין של יחסי אנוש, של מורכבויות אחרות.

היא ביקשה ללכת לשם שיעזרו לה? שיפנקו אותה. זכותו ללכת צעד אחורה

וכן זה אומר שהיא לא סומכת שהוא יכול לדאוג לה. הנקודה מאד ברורה - את רוצה שמישהו אחר ידאג לך? אל תקטרי שהוא לוקח מרחק ולא מרגיש צורך

ללכת להורים זה לא שלב חובה בלידה.

אבל, אם ליולדת, יהיה נוח אצל ההורים שלה - והם החליטו שהולכים

בעלה לא אמור להיעלם ולא לעזור.

שיקום בלילות, שיסדר, שיפנק, שיחליף טיטולים, שיקשיב לה, שישמע את הבכי שלה, שיתמוך, שיספוג את כל המרמורים וההורמונים שיש אחרי הלידה, שיהיה שם בשבילה. הוא אוהב אותה נכון?

לאף בעל בשום מצב אין שום זכות "ללכת אחורה" תגיד מה היא חבר שלו בכיתה? זאת אשתו!!!!

אם מתאים להם כזוג, ללכת אחרי הלידה הבית שלהם , מה שאומר שהבעל צריך לדאוג לכביסות, נקיון, שטיפות כלים, בישול, בנוסף לטיפול לתינוק ולתמיכה הנפשית והפיזית באשתו- מעולה. 
אם לא - זה גם עוזר לו ומקל עליו...

כל הזמן הנשים מסבירות למה אישה שונה וצריך להתחשב בצרכים שלה - תקבלו גם לגברים יש את איך שהם עובדים וגם את הצרכים שלהם יש להבין

הוא אוהב אותה. והיא אמרה לו מבחינתו אתה לא יכול לדאוג לי כמו ההורים שלי אני רוצה ללכת אליהם ולא להשאר איתך לבד בבית'

את יכולה להכחיש את זה אבל ככה ה עובד. תראי כל הגברים אומרים לך כאן את אותה הנקודה מכיוונים שונים

הבעל מתנהג נורמלי גם אם לדעתך זה לאא נורמלי.

ולגבי זה שזה עוזר לו - הוא לא רוצה!!

כמו את בעלי, אחים שלי, גיסים וכו' ויש לי אחיות גדולות ככה שראיתי מה זה נשים אחרי לידה מגיל קטן...

אף אחד מהם, אף אחד, לא היה ככה אחרי לידה.

בעלי היה חוזר אחרי יום עבודה - דקה לא התעכב וישר חזר אלי למשמרת שניה - להחליף לתינוק להכין לי אוכל, לשמוע אותי בוכה לו שעתיים, להראות לי שהוא איתי למרות שנסע לעבודה.

(וגם במהלך חופשת לידה - היה חוזר מהעבודה ב7 בערב אומר לי לעזוב הכל ומטפל בתינוק...)

זה שיש פה בפורום 3 גברים שאומרים את זה זה לא מייצג בכלל...

(כמו שגם שהסיטואציות שיש כאן לא מיצגות)

אני לגמרי יודעת שלגברים יש צרכים אחרים - אני חיה עם אחד כזה, ומשתדלת לספק לו אותם באהבה.

אם היתי כותבת ישירות לפותחת השאלה- היתי מציגה בנוסף גם שגבר אחרי לידה גם עובר, וצריך להבין, ולשתף ויכולה לכתוב על זה פוסט ארוך מאד וכו'

אבל כל זה נחמד וטוב, אבל התינוק צריך לאכול, להחליף לו טיטול וכו' - צריך לדאוג לו פיזית - וההורים שלו צריכים לספק לו את זה.

אז יופי שלגבר יש צרכים, כמו שלאשה יש צרכים (נניח לאכול או ללכת לשירותים -שני דברים שאם תשאל כל אשה שניה ברחוב אחרי לידה באיזה שעה היא מגיעה לזה ביום, התשובה הממוצעת במקרה טוב תהיה 4 אחה"צ) יש להם תינוק לטפל בו... 

המשפחה שלה שם ודואגת להכל למה את מכניסה לכאן התינוק אוכל, מישהו מחליף לו טיטול, (וגם האבא) מטפלים בילד.

היא אמרה מפורש שהולכים להורים שלה כי היא חוששת וצריכה תמיכה או בעברית - היא לא סומכת עליו.

מטפלים בתינוק, מטפלים באשה. עושים את זה בצורה שמראים לגבר שלא סומכים עליו ולא צריכים איתו ואז בוכים שהוא הולך אחורה

זה לפעמים רק הכביסה, הבישולים, הידיעה שאפשר ללכת לשירותים כי יש משהו בבית שיכול לשמוע את התינוק אם יתעורר פתאום

בעיקר שהבעל נמצא בעבודה...

ואתה באמת לא מבין למה אשה צריכה תמיכה מבעלה? האדם שהיא הכי אוהבת? לא משנה איפה הם נמצאים?

שהולכים להורים כי לא סומכים.

בטח איך שהיא הציגה את זה בשאלה.

אני מבין את הרצון לתמיכה אבל אי אפשר לדרוש אותו בצורה כזו

אבל היא רשמה שסיים ב11 בלילה וזה לא נשמע שזה היה בסדר מבחינתה.

וגם מדובר על שבוע אחרי הלידה - הרבה בעלים שאני מכירה לוקחים חופש באותו שבוע, או לפחות עובדים את המינימום האפשרי (היא רשמה "ימים שלמים" - אנחנו בתוך שבוע מהלידה כן? לא אחרי חודש שזה הגיוני)

אני לא לוקחת צד, רק התרעמתי על זה שנשמע שזה בסדר שהבעל לא תומך ונמצא עם אשתו

אלא הוא 'ברח' עד 11 כי לא נוח לו אצל ההורים שלה.

אם היו בבית ולא הולכים כמו שהיא הכריחה אותו היה עוזר לה בבית כי הוא לא הולך לעבודה

לפעמים אכן אין ברירה והבעל צריך לעבוד גם יום אחרי הלידה.

קורה.

מבינה לחלוטין.

אבל  - יש דרך.

האם זה "וואי אני מזה מצטער, אני חייב לעבוד וואי וואי איזה סיוט זה אחרי הלידה אני כל כך מבין אותך וכואב לך" - מתקשר אליה במהלך היום, מתענין, שואל, חוזר הכי מוקדם שיכול, אפילו עם שוקולד שהיא אוהבת ומתנצל, וכו' - תאמין לי אף אשה לא תכתוב כזה הודעה אם הוא מתנהג ככה...

אם התחושה שלה זה שהוא "נעלם לימים שלמים" - כאן הבעיה.

התחושה שלה שהוא "נעלם לימים שלמים" היא תחושה נוראית שאשה יכולה להרגיש לבעלה. לא רק אחרי לידה...

וגם אחרי לידה שהגוף מפוצץ הורומונים וכל הפרופורציות משתנות - אסור שתהיה תחושה כזאת.

הייתי שם, אחרי לידה, ועם כל הכאבים והדברים, וכן היו ימים שבעלי חזר מאוחר כי הוא עבד ואז הלך לבית שלנו לסידורים דחופים או להביא לי בגדים ולכן חזר מאוחר - לא היתה לי אף פעם הרגשה שאני לבד, שהוא לא איתי, שהוא "נעלם" לי. תמיד הרגשתי שהוא איתי, שהוא מעריץ אותי שילדתי, שהוא ידאג לי לכל מה שאני צריכה.

(וידעתי שגם לו לוקח זמן לעכל את הלידה - ראיתי את זה עליו, וזה לא סתר את ההרגשה שלי שהוא יהפוך עולמות בשבילי)

כאן כואב לי עליה. וכאן הבעיה מבחינתי.

ולכן כל הדיבורים הנכונים על הצרכים של הבעל, ושגם הוא עובר איזה משברון אחרי הלידה וכו' - הם טובים, וצריך לדעת אותם, אבל עדין הוא צריך לעזור ולתמוך באשתו שלשניה אחת, גם בתוך הכאב הכי גדול  - לא תרגיש שהוא לא שם, שהוא נעלם, שהוא לא איתה.

(היא גם כתבה שהוא מטפל קצת בתינוק -אבל שוב אין רגש אין תחושת שותפת וממילא החלפת הטיטול לא עוזרת להרגשה שלה...)

וגם אם עשו טעות - והוא לא רוצה להיות אצל ההורים שלה - הוא לא צריך "לברוח" - צריך לדבר, לשתף, להסביר, למצוא את הפתרון - ולדעתי אחרי לידה הבעל צריך "לוותר" יותר לאשה - כי היא עברה לידה. לידה זה אירוע שאפשרי שיתסיים במוות, אומרים עליו הגומל - הצרכים שלה פה גוברים.

וגם בהלכה ליולדת יש הלכות ספציפיות ואחרות כי זאת מציאות אחרת מהמציאות היומיות, ובהכרח גם המציאות הזוגיות צריכה להתגמש ולהתאים לה. 

וגם לה אמליץ לדבר איתו להסביר לו מה עובר עליה, להסביר לו מה היא צריכה, מה ישמח ויעשה לה טוב וכו'

אם בעל יספר

שאשתו אחרי הלידה

מתקלחת שעתיים (כי יש לה טחורים אוקי? לא מפינוק) והתינוק בעריסה צורח וצורח והיא לא מאכילה אותו או מרדימה אותו או מחבקת אותו כי זה מה שהתינוק צריך

או 

שכואב לה בתפרים, אז היא לא מסוגלת לקום מהמיטה- והתינוק צורח וצורח וצורח ורעב.

זה בדיוק מה שגבר עושה שהוא נעלם לאשתו עד 11 בלילה בלי סיבה מוצדקת ומוסכמת על שניהם.

רק כי לא נעים לו אצל ההורים שלה. רק כי יש לו צרכים אחרים. רק כי עוד לא התחבר עדיין לתינוק...

סוד - האשה לרוב לא תתקלח למרות הכאבים, לא תישן או תנוח למרות הכאבים, תקום, תתיישב למרות התפרים הכל בשביל לדאוג לתינוק שלה. ולא תאכל עד שהתינוק ישן והיא תהיה רגועה שטוב לו... מה עם הצרכים שלה?

הם הלכו להורים שלה בדיוק בשביל זה - שהם יטפלו בתינוק ובאמא כי היא לא סומכת על בעלה שיעשה את זה

אני הלכתי להורים שלי, לא בשביל שיטפלו בתינוק...

וסמכתי על בעלי יותר מאשר על עצמי.

היה לי כיף שהיה מי שדאג לי לכביסה, לארוחות, לסביבה עם עוד אנשים שלא כל היום אדבר לקירות.. וגם כשהיתי הולכת לשירותים שיהיה מי שישמע את התינוק...

אני יודעת לטפל בתינוק לבד... 

התמיכה היא בעיקר פיזית מה שמסביב

מראש אמרתי לבעלי שאנחנו הולכים להורים שלי
כי אני מאוד חוששת וצריכה תמיכה
הוא הסכים לא בלב שלם כי הוא רוצה את הפינה של

היא מודיעה לו מה עושים.

הוא עובד מהבית היא לא לבד.

כן החליף טיטולים כן קילח

לא טוב לו שם.

לה לא טוב שהוא לא מתייחס איך שהיא רוצה.

רק היא צודקת???

בזמן שהבעל בעבודה , אבל שהוא חוזר ברור שהיא מצפה ממנו

וגם יותר מזה

הבעל צריך לצפות מעצמו זה התינוק שלו בסוף...

היום אני נותנת לבעלי נניח לקלח אותו דוקא בגלל שבמהלך היום הוא בעבודה ואני מטפלת בתינוק - אז לתת לו שיריגש חלק בטיפול ובגידול , ובעלי לא מוותר גם שאני אומרת לו שאני אעשה - למה שיותר זה הבן שלו אז מה עם הוא עייף או רעב?

חזר רק ב 11 בלילה, זה לא נשמע שזה זמן רגיל שהוא מסיים לעבוד...

וגם - שיש לו יומייים וחצי חופשיים ושיעורים

אני לא יודעת איך אצלך, אצלי שבוע הראשון אחרי הלידה בעלי לקח חופש מכל העיסוקים שלו (עבודה ולימודים) כדי לתמוך בי, רק אחרי שבוע - התחיל לעבוד והשתדל לחזור הכי מוקדם שהוא יכול.

ממה שהיא כתבה זה לא נראה שהוא לקח חופש או שינה את סדר היום בשבילה.

ושוב זה פרשנות

אני קוראת אשה שזועקת שבעלה יראה אותה. 

תאמין לי, שאם הוא יהיה שם פיזית, ישמע אותה  - גם אם לא יחליף טיטול אחד, היא לא תתלונן...

אםם הם היו בבית היה עוזר לה בבית.

זה היה כתגובה על כך שקפה הפוך כתבה שהוא לא בבית אז בגלל זה הלכו להורים

הוא קורה לזה להתאוורר כשיש לה עזרה ודואגים לה.

לא ברור הכלל שהוא במקום של לנטוש ולהשאיר לבד. הוא מרגיש צורך להתאוורר ולמצוא את המקום שלו בשקט כשהשוא יודע שיש מישהו שמטפל באשה ובילד 

כל עוד לא דיברו על זה מפורשות והיא הסבירה לו את התחושה שלה - ממש לגיטימי

בכ"מ לא החליטו ללכת ביחד. היא קבעה לו

וזה פשוט כבר מביך לקרוא את מה שאתה כותב בשרשור הזה. אשה צריכה את בעלה גם אם היא מלכת אנגלית ויש לה משרת שאחראי על לשטוף לה את הבוהן השמאלית כדי שהיא לא תתאמץ. וזה לא קשור לאם היא סומכת עליו או לא. אני עדיין לא סומכת על בעלי לפעמים שהוא ידאג לי כמו שצאיך, ו-תחזיק את עצמך חזק- זה בחיים לא גורם לו להפסיק לנסות! ואם הוא מרגיש לא בנוח הוא מוזמן ללדת פעם הבאה. באמת. ללכת הביתה כמה שעות להתווארר זה נכון והגיוני אבל הלו- ימים שלמים? בשבוע הראשון? משאיר לה בלאגן? גם אם היא מדמיינת מגזימה הורמונלית ולא יודעת מה בשלב הזה התפקיד שלו זה להכיל את זה וזהו. 

ולא, אישה אחרי לידה היא לא סיעוית ואני ממש לא חושב ככה. מוזמנת לשאול את אשתי, עברה כבר 2 לידות.

היא עשתה בחירה (בעיני גרועה מאד) להחליט לבעל איפה להיות ולא לספור את הרצון שלו. זכותו לברוח להתאוורר כמה שהוא רוצה כל עוד היא לא נפגעת מזה במישור הפיזי (שיש מי שדואג לה אם היא צריכה משהו) לדאוג לצורך הנפשי שלה זה חשוב מאד מאד גם בסיטואציה הזאת אבל אני מאד מבין למה הוא הולך. היא לא מתחשבת בצורך הנפשי שלו והוא חייב להתחשב בשלה.

אתן חיות בסרט שאתן מלכות ואנחנו משרתים.

יש הדדיות. אם לגיטימי שהיא תעשה מה שטוב לה על חשבונו (ללכת להורים שלה) לגיטימי שהוא יעשה מה שטוב לו על חשבונה (ללכת להתאוורר בבית לבד ימים שלמים)

האם זה תקין? לא. בזוגיות תקינה שני הצדדים מנסים להתחשב בצד השני למרות שזה על חשבונם.

כאן היא לא ספרה אותו, קבעה עובדות בשטח לא סופרת את זה שהוא לא רצה לבוא מראש, היא פשוט הודיעה לו. לא סופרת את זה שהוא רוצה לחזור. מתעלמת לגמרי מהצרכים הנפשיים שלו - היא לא יכולה לבוא בטענות שהוא מתעלם מהצרכים הנפשיים שלה.

ולכן ההחלטה ללכת להורים שלה צריכה להתקבל ביחד לא שהיא מחליטה למרות שהוא לא רוצה להיות שם.

עכשיו היא החליטה, יש לזה משמעות ושתישא בתוצאות

זה לא מצב אידיאלי. אבל היא לא יכולה לבוא אליו בטענות שהוא עושה מה שהיא עושה.

הם צריכים לדבר ולמצוא דרך בניים שיהיה לשניהם טוב. ושניהם יתגמשו. אבל היא לא יכולה לעשות מה שבא לה ולצפות שרק הוא יתגמש

לא סותר שהיא קיבלה הרבה עזרה ממני ומהמשפחה.

עכשיו אגיד ברצינות. הוא הסכים כמו שכל בעל שאשתו מציבה לו עובדות מסכים - בלית ברירה אחרת היו רבים.

היא הודיעה לו. לא היה שם שיח.

ועם כל זה הוא כבר אמר שהוא רוצה לחזור - לקח את הסכמתו חזרה.

כן הגיוני שהוא יעלם.

נכון שזה לא כדאי והלוואי והוא יצליח להיות רגיש... וברור שזה מה שנכון שהוא יעשה.

אבל היא לא יכולה לא להבין מאיפה זה בא לו ולדרוש את זה

ברור שאשתי היתה צריכה עזרה וגם ברור שהיא קיבלה אותה.

אבל היא לא יכולה להחליט עבורו נגד מה שהוא רווצה ולהתלונן שהוא בורח מזה.

ראוי שהוא יתעלה מעל זה אבל מאד ברור למה הוא עושה את זה

מה נעשה?

אני חושב שלכל 'אילוץ' של בן הזוג לעשות את רצוני יש מחיר. 

אני חושב שבזוגיות אידיאלית הם ידברו על ה ויבינו ויבואו אחד לקראת השניה.

בזוגיות של הכתבות והעלמות מרצון הבעל - יש לזה השלכות ושתתמודדד

לא מעניין מה עובר על האישה אם לא מעניין אותה מה עובר על הבעל שלה.

אין כאן 'תחרות מסכנות' ומי שמסכן יותר הוא זה שמחליט. זה ממש לא עובד ככה.

יש זוגיות ויש תקשורת ויש כבוד הדדי. וכל מה שכתבת נכון במצב אידיאלי שהם מדברים ומסכימים על דברים.

וכשאחד מבני הזג רומס את השני מחליט עבורו ומתעלם לחלוטין מהרצונות או מהקשיים  שח בן הזוג שלא יתפלא שרומסים אותו חזרה או שמתרחקים ממנו

זה מה שאת לא מבינה

וגם מה שרשמת בהמשך

את לגמרי צודקת

תקראי את ההודעה של הפותחת

כתבתי את זה כבר כמה וכמה פעמים

אבל אם היא מתנהגת בצורה כזאת זכותו גם להתנהג ככה.

קוראים לזה הדדיות

נמאס לי מהדיון הזה.

מפסיק בלי נדר להגיב כאןץ אנשים לא קוראים וממשיכים עם אותם שאלות (לא אתה ספציפית, בכללי)

ויולדת יקרה - 

קודם כל מזל טוב גדול על האוצר החדש שתזכו לרוות ממנו רוב נחת

לצערי לא מוצאת כ"כ זמן כרגע לענות באופן ספציפי, אבל רוצה לצרף לך כמה תשובות שכתבתי בעבר על התקופה הזו של אחרי לידה,

ובפרט בפן של זוגיות אחרי לידה, בתקווה שאולי תמצאי בחלק מהדברים קצת עזרה

בהצלחה רבה רבה 

הרבה מאוד מהתשובה נמצא בגוף השאלה - הריון ולידה

פווווווו לנשום! - נשואים טריים

יש כאן כמה נשים שפשוט מחליטות מראש עוד לפני שקראו את הסיפור שהגבר בעייתי.

אנחנו לא מבינים רמזים.

אם אנחנו שואלים בזמן תקוע אם אנחנו יכולים ללכת ואתן אומרות כן ומצפות שנבין שלא - זה לא יעבוד.

אם אתן חושבות שתעשו פרצוף ונבין לבד שאתם רוצות מאיתנו משהו או יותר מכך, שנבין מה בדיוק הדבר הזה שאתן רוצות - שחררו. לא יקרה.

בקושי כשאומרים לנו מפורשות עשר פעמים אנחנו מצליחים להבין חלק. אז ברמזים???

עכשיו, כן אני יודע שקצת הקצנתי אבל זו בעית התקשורת הכי נפוצה בין גברים לנשים. יש להמון נשים את החלום הזה לגבר שיבין אותם בלי שהן יגידו לו. שירגיש אותם. זה קורה. אבל אחרי הרבה שנים של עבודת הכוונה של להסביר בדיוק מה רוצים או מה הפריע (לא בביקורת אלא כשיתוף) של להסביר את הצרכים מיליון פעם. בסוף, אחרי שנים של עבודה מצליחים להגיע לאיזון שמבינים לבד.

אבל במידה מסוימת אני שמח שלאישתי אין הורים.
אם הייתי צריך לישון יותר מ 2-3 לילות בבית לא שלי הייתי משתגע

גם על המיטה שישנתי ברווקות זה יותר מידי בשבילי

לחג את יודעת שזה שתי לילות אז הרבה יותר קל, תארי לך את צריכה לישון בבית ואפילו את לא יודעת כמה זמן

אבל לא שלוש ארוחות למשך חודש

לא עם הכל... 

גם אנחנו בחרנו ללכת להורים בשיתוך פעולה ותוך החלטה שאם לא יהיה לנו טוב - נדבר ונחזור לבית שלנו.

אבל כן, אחרי הלידה בעלי שם את הצרכים שלו מאחורה - יש ילד שנולד והצרכים שלו קודמים. הוא חדש בעולם. ואם הצרכים שלו קודמים - והאשה יכולה לספק לו - נניח הנקה וכו' - אז הצרכים שלה גוברים על הצרכים שלו.

בסוף אשה אחרי לידה מתאוששת מהליך רפואי (הליך רפואי שאפשר למות ממנו, וגם אחרי לידה חייבים לנוח שהמקום יתרפא), אז כן, הצרכים שלה גוברים על הצרכים שלו.

זה לתקופה, זה לזמן מוקצב.

וזה לא שבעלי לא עבר תהליך עם עצמו - זה לא סותר.

אבל הוא מבין מה חשוב בחיים, מבין שעברתי לידה, שהגוף עבר טראומה,

וידע לקחת את עצמו אחורה כשצריך... 

אשה צריכה להגיד הגומל אחרי לידה כי היא היתה במצב סכנה...

(יש דעות שגם אחרי נסיעה ברכב, אבל הרוב לא אומרים הגומל אחרי נסיעה ברכב)

אולי התבלבלתי עם משהו אחר...

אז אולי לא....

ומי שנוסע הרבה שיברך פעם בחודש

אז כנראה זכרתי נכון...

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?