ואין קשר בין היחס של הבעל לאשתו ולתינוק אחרי לידה למידת ההתחברות שלו.

אשתו אחרי לידה.

הוא חייב חייב לתמוך בה ולעזור כמה שאפשר, להיות בשבילה.

לטפל בתינוק *שלו*!! (זה שפיזית אשתו היתה בהריון ופיזית אשתו ילדה- זה רק טכני מהותית התינוק של שניהם! גם שלו! שיתבגר!)

לא רק של האשה.

התינוק של שניהם.

גם אם הוא לא "מתחבר לתינוק"....

ולגלות סוד - יש נשים שגם להן לוקח זמן להתחבר לתינוק... ועדיין הן עושות הכל, כי זה 

פשוט לא קשור.

והגיוני שלוקח זמן לעכל מה זה להיות אבא, אבל שוב, אין קשר בין זה לבין תמיכה באשתו אחרי הלידה.

מה הקשר ללא לתמוך ולעזור (שונאת את המילה "לעזור" לאשה -הלו זה בית וילד משותף...)?

ומצטרפת למה  ש"רקלתשוהנ" אמרה

בצורה שעוזרת לו, ולא לנו...

ובשביל זה צריך לדבר, לשתף, להגיד מה יעזור...

וגם אם בן הזוג עזר בצורה שפחות טובה לנו - בשום  ואופן לא לצעוק... להגיד תודה ולהעריך כי זה באמת לא מובן מאליו, ואם מתאים להגיד באותו זמן בצורה נעימה ועם אלף מחמאות אמיתיות! מכל הלב!

ואם לא אחרי כמה ימים להעיר - וזאת עבודה ולומדים את זה....

ומנסיון - זה אפשרי בהחלט

יצא כמה פעמים שבעלי פינק אותי בצורה שפחות אהבתי ובחיים לא חטף על זה צעקות - מה פתאום הוא חשב עלי ורצה לעשות לי טוב! לרוב אני פשוט מודה ומחמיאה ומעירה בקטנה ובאהבה...

היה לי יותר קל להחזיק אותה בלי לחשוש שהיא תתפרק לי בידיים

בכל הקטע של חוסר רגישות לאשה ולצרכים שלה - לא מובן מה עובר על הבן אדם. הלימוד זכות היחיד שאפשר להפוך בו הוא שיש משפחות שהתרבות שלהם היא שלידה ותינוק זה עסק שקשור רק לנשים, והגברים בכלל צריכים לשמור מרחק כי הם עלולים למחוץ את התינוק כשהם מחזיקים אותו. אולי הבעל רגיל לתרבות כזו או שהוא ראה כך אצל חברים/משפחה והוא לא שם לב שמבחינת אשתו לא כך הם פני הדברים. 

אבל לגבי השם אני דווקא מצליח להתחבר לקושי לבחור לשם. מאיפה איש קטן כמוני אמור לבחור ליצור אחר שם. על בסיס איזה נתונים אני אמור לקבל את ההחלטה הזו ולמה שאני ירגיש שאני מתחבר לשם מסוים שאתמול היה נראה לי יפה וקסום. אני לא מצדיק את התחושה הזו, אבל אני לא חושב שאפשר להגדיר אותה כתחושה מוזרה. 

באמת, בשביל ילד בשבוע ראשון נראה שהוא ממש בעניין של לקחת חלק עם הילדים.

אני ממש אוהב את הילדים ולעשות איתם הכל, אבל התחלתי עם דברים כאלו הרבה אחריו...

בכלל, להיות אצל ההורים שלך מבחינתו זה ממש ממש לא פשוט כנראה. מבחינתי לפחות זה ממש קשה. אבל שחררתי. 

אז אולי תנסו למצוא כמה דקות לשבת בנחת לזכור שאתם עדיין נשואים ואת לא רק אמא?

ועזרה מהמשפחה שלך בוודאי מבורכת, את צריכה אותה בלידה ראשונה (וגם בהמשך...)

ובלי קשר מציע לא לעשות השוואות בין המשפחות. זה לא עושה טוב..

מזל טוב לכם...

לבעלך לא נוח שם. מאד הגיוני שהוא הולך וחוזר מאוחר . לא נעים לו שם!!!

בזה שהחלטת ללכת להורים שלך בעצם אמרת לו - אני לא סומכת עליך מספיק שתטפל בי ותדאג לי. אני רוצה מישהו אחר - הוא תופס מרחק...

לגבי הפער בין המשפחות - זה עניין של אופי לא עניין ששל תומכים או דואגים. הלכת למשפחה שלך - דאגו לך למקות לנוחות בשביל זה הלכת. מה ציפית? שיסדרו לך אצל חמיך וחמותך חדר כשאת לא שם?

בקושי באו לבקר נשמע לי יותר מפעם אחת. את כולה שבוע אחרי לידה. מתוכם נניח יומיים בבית חולים. הם הגיעו פעמיים ב4 ימים זה המון!

ובכללי לא באים לבקר ולשגע יולדת כי רוצים לתת לה לנוח. זה ממש לא נשמע שזה חוסר דאגה או אכפתיות אלא התחשבות ולתת לך לנוח

עכשיו, זה לא ח''ו ביקורת עלייך, מנסה להראות לך איך זה נראה מהצד השני

מאד תפסתי מרחק - הרגשתי לא רלוונטי. השארתי אותה שם וחזרתי לכולל... באתי לשבת. התגעגעתי מאד אבל הרגשתי חסר רלוונטיות

בלידה השניה חזרנו הביתה והייתי הרבה יותר נוכח עשיתי הכל כי היה ברור שסומכים עלי ולא בונים על מישהו אחר. זה נותן את הכוח ואת המוטיבציה

מה הוא ילד קטן??

זה גם לא נוח לעשות הרבה דברים ובכל זאת עושים (ולגלות סוד? גם להיות בהריון, צרבות, בחילות, הקאות ובכלל לידה זה לא נוח ובכל זאת האשה עוברת את זה)

אשה אחרי לידה - בעלה צריך לתמוך בה, רגשית וטכנית. הוא הרי התחייב גם - לדאוג לכל צרכיה.

אם שם טוב לה  - הוא צריך להיות שם בשבילה, לשמח אותה, לדאוג לה. היא עברה לידה בשבי שניהם! 

נכון, זה לא נוח תמיד, נכון אין פרטיות - אז מה?? אנחנו אנשים בוגרים (ובמקרה הזה גם כבר הורים) ויכולים שלא יהיה לנו נוח, בשביל שלבן זוג יהיה טוב או בכלל בשביל הזוגיות והמשפחה שלנו.

ולהיות אצל ההורים זה לא כי היא אומרת שהיא לא סומכת על בעלה. אשה אחרי לידה קשה לה לתפקד,, היא צריכה לדאוג לתינוק ולעצמה (כמה שאפשר) - ובעלה צריך לדאוג לה ולתינוק. ולהיות אצל ההורים  - לא צריך לכבס, לבשל וכו'.

מה הקשר ללא לסמוך על הבעל? וגם טכנית לפעמים הוא בעבודה או לא נמצא ולא יכול לעזור - ואז ההורים או אחים יכולים לתת יד.

כי ללדת זו בחירה משותפת וזו הדרך. ללכת להורים זה ממש לא שלב חובה בלידה

הוא התחייב לדאוג לה. היא הולכת במוצהר שמישהו אחר ידאג לה - שתשחרר אותו.

לא תמיד זה חוסר פרטיות. לפעמים  זה עניין של יחסי אנוש, של מורכבויות אחרות.

היא ביקשה ללכת לשם שיעזרו לה? שיפנקו אותה. זכותו ללכת צעד אחורה

וכן זה אומר שהיא לא סומכת שהוא יכול לדאוג לה. הנקודה מאד ברורה - את רוצה שמישהו אחר ידאג לך? אל תקטרי שהוא לוקח מרחק ולא מרגיש צורך

ללכת להורים זה לא שלב חובה בלידה.

אבל, אם ליולדת, יהיה נוח אצל ההורים שלה - והם החליטו שהולכים

בעלה לא אמור להיעלם ולא לעזור.

שיקום בלילות, שיסדר, שיפנק, שיחליף טיטולים, שיקשיב לה, שישמע את הבכי שלה, שיתמוך, שיספוג את כל המרמורים וההורמונים שיש אחרי הלידה, שיהיה שם בשבילה. הוא אוהב אותה נכון?

לאף בעל בשום מצב אין שום זכות "ללכת אחורה" תגיד מה היא חבר שלו בכיתה? זאת אשתו!!!!

אם מתאים להם כזוג, ללכת אחרי הלידה הבית שלהם , מה שאומר שהבעל צריך לדאוג לכביסות, נקיון, שטיפות כלים, בישול, בנוסף לטיפול לתינוק ולתמיכה הנפשית והפיזית באשתו- מעולה. 
אם לא - זה גם עוזר לו ומקל עליו...

כל הזמן הנשים מסבירות למה אישה שונה וצריך להתחשב בצרכים שלה - תקבלו גם לגברים יש את איך שהם עובדים וגם את הצרכים שלהם יש להבין

הוא אוהב אותה. והיא אמרה לו מבחינתו אתה לא יכול לדאוג לי כמו ההורים שלי אני רוצה ללכת אליהם ולא להשאר איתך לבד בבית'

את יכולה להכחיש את זה אבל ככה ה עובד. תראי כל הגברים אומרים לך כאן את אותה הנקודה מכיוונים שונים

הבעל מתנהג נורמלי גם אם לדעתך זה לאא נורמלי.

ולגבי זה שזה עוזר לו - הוא לא רוצה!!

כמו את בעלי, אחים שלי, גיסים וכו' ויש לי אחיות גדולות ככה שראיתי מה זה נשים אחרי לידה מגיל קטן...

אף אחד מהם, אף אחד, לא היה ככה אחרי לידה.

בעלי היה חוזר אחרי יום עבודה - דקה לא התעכב וישר חזר אלי למשמרת שניה - להחליף לתינוק להכין לי אוכל, לשמוע אותי בוכה לו שעתיים, להראות לי שהוא איתי למרות שנסע לעבודה.

(וגם במהלך חופשת לידה - היה חוזר מהעבודה ב7 בערב אומר לי לעזוב הכל ומטפל בתינוק...)

זה שיש פה בפורום 3 גברים שאומרים את זה זה לא מייצג בכלל...

(כמו שגם שהסיטואציות שיש כאן לא מיצגות)

אני לגמרי יודעת שלגברים יש צרכים אחרים - אני חיה עם אחד כזה, ומשתדלת לספק לו אותם באהבה.

אם היתי כותבת ישירות לפותחת השאלה- היתי מציגה בנוסף גם שגבר אחרי לידה גם עובר, וצריך להבין, ולשתף ויכולה לכתוב על זה פוסט ארוך מאד וכו'

אבל כל זה נחמד וטוב, אבל התינוק צריך לאכול, להחליף לו טיטול וכו' - צריך לדאוג לו פיזית - וההורים שלו צריכים לספק לו את זה.

אז יופי שלגבר יש צרכים, כמו שלאשה יש צרכים (נניח לאכול או ללכת לשירותים -שני דברים שאם תשאל כל אשה שניה ברחוב אחרי לידה באיזה שעה היא מגיעה לזה ביום, התשובה הממוצעת במקרה טוב תהיה 4 אחה"צ) יש להם תינוק לטפל בו... 

המשפחה שלה שם ודואגת להכל למה את מכניסה לכאן התינוק אוכל, מישהו מחליף לו טיטול, (וגם האבא) מטפלים בילד.

היא אמרה מפורש שהולכים להורים שלה כי היא חוששת וצריכה תמיכה או בעברית - היא לא סומכת עליו.

מטפלים בתינוק, מטפלים באשה. עושים את זה בצורה שמראים לגבר שלא סומכים עליו ולא צריכים איתו ואז בוכים שהוא הולך אחורה

זה לפעמים רק הכביסה, הבישולים, הידיעה שאפשר ללכת לשירותים כי יש משהו בבית שיכול לשמוע את התינוק אם יתעורר פתאום

בעיקר שהבעל נמצא בעבודה...

ואתה באמת לא מבין למה אשה צריכה תמיכה מבעלה? האדם שהיא הכי אוהבת? לא משנה איפה הם נמצאים?

שהולכים להורים כי לא סומכים.

בטח איך שהיא הציגה את זה בשאלה.

אני מבין את הרצון לתמיכה אבל אי אפשר לדרוש אותו בצורה כזו

אבל היא רשמה שסיים ב11 בלילה וזה לא נשמע שזה היה בסדר מבחינתה.

וגם מדובר על שבוע אחרי הלידה - הרבה בעלים שאני מכירה לוקחים חופש באותו שבוע, או לפחות עובדים את המינימום האפשרי (היא רשמה "ימים שלמים" - אנחנו בתוך שבוע מהלידה כן? לא אחרי חודש שזה הגיוני)

אני לא לוקחת צד, רק התרעמתי על זה שנשמע שזה בסדר שהבעל לא תומך ונמצא עם אשתו

אלא הוא 'ברח' עד 11 כי לא נוח לו אצל ההורים שלה.

אם היו בבית ולא הולכים כמו שהיא הכריחה אותו היה עוזר לה בבית כי הוא לא הולך לעבודה

לפעמים אכן אין ברירה והבעל צריך לעבוד גם יום אחרי הלידה.

קורה.

מבינה לחלוטין.

אבל  - יש דרך.

האם זה "וואי אני מזה מצטער, אני חייב לעבוד וואי וואי איזה סיוט זה אחרי הלידה אני כל כך מבין אותך וכואב לך" - מתקשר אליה במהלך היום, מתענין, שואל, חוזר הכי מוקדם שיכול, אפילו עם שוקולד שהיא אוהבת ומתנצל, וכו' - תאמין לי אף אשה לא תכתוב כזה הודעה אם הוא מתנהג ככה...

אם התחושה שלה זה שהוא "נעלם לימים שלמים" - כאן הבעיה.

התחושה שלה שהוא "נעלם לימים שלמים" היא תחושה נוראית שאשה יכולה להרגיש לבעלה. לא רק אחרי לידה...

וגם אחרי לידה שהגוף מפוצץ הורומונים וכל הפרופורציות משתנות - אסור שתהיה תחושה כזאת.

הייתי שם, אחרי לידה, ועם כל הכאבים והדברים, וכן היו ימים שבעלי חזר מאוחר כי הוא עבד ואז הלך לבית שלנו לסידורים דחופים או להביא לי בגדים ולכן חזר מאוחר - לא היתה לי אף פעם הרגשה שאני לבד, שהוא לא איתי, שהוא "נעלם" לי. תמיד הרגשתי שהוא איתי, שהוא מעריץ אותי שילדתי, שהוא ידאג לי לכל מה שאני צריכה.

(וידעתי שגם לו לוקח זמן לעכל את הלידה - ראיתי את זה עליו, וזה לא סתר את ההרגשה שלי שהוא יהפוך עולמות בשבילי)

כאן כואב לי עליה. וכאן הבעיה מבחינתי.

ולכן כל הדיבורים הנכונים על הצרכים של הבעל, ושגם הוא עובר איזה משברון אחרי הלידה וכו' - הם טובים, וצריך לדעת אותם, אבל עדין הוא צריך לעזור ולתמוך באשתו שלשניה אחת, גם בתוך הכאב הכי גדול  - לא תרגיש שהוא לא שם, שהוא נעלם, שהוא לא איתה.

(היא גם כתבה שהוא מטפל קצת בתינוק -אבל שוב אין רגש אין תחושת שותפת וממילא החלפת הטיטול לא עוזרת להרגשה שלה...)

וגם אם עשו טעות - והוא לא רוצה להיות אצל ההורים שלה - הוא לא צריך "לברוח" - צריך לדבר, לשתף, להסביר, למצוא את הפתרון - ולדעתי אחרי לידה הבעל צריך "לוותר" יותר לאשה - כי היא עברה לידה. לידה זה אירוע שאפשרי שיתסיים במוות, אומרים עליו הגומל - הצרכים שלה פה גוברים.

וגם בהלכה ליולדת יש הלכות ספציפיות ואחרות כי זאת מציאות אחרת מהמציאות היומיות, ובהכרח גם המציאות הזוגיות צריכה להתגמש ולהתאים לה. 

וגם לה אמליץ לדבר איתו להסביר לו מה עובר עליה, להסביר לו מה היא צריכה, מה ישמח ויעשה לה טוב וכו'

אם בעל יספר

שאשתו אחרי הלידה

מתקלחת שעתיים (כי יש לה טחורים אוקי? לא מפינוק) והתינוק בעריסה צורח וצורח והיא לא מאכילה אותו או מרדימה אותו או מחבקת אותו כי זה מה שהתינוק צריך

או 

שכואב לה בתפרים, אז היא לא מסוגלת לקום מהמיטה- והתינוק צורח וצורח וצורח ורעב.

זה בדיוק מה שגבר עושה שהוא נעלם לאשתו עד 11 בלילה בלי סיבה מוצדקת ומוסכמת על שניהם.

רק כי לא נעים לו אצל ההורים שלה. רק כי יש לו צרכים אחרים. רק כי עוד לא התחבר עדיין לתינוק...

סוד - האשה לרוב לא תתקלח למרות הכאבים, לא תישן או תנוח למרות הכאבים, תקום, תתיישב למרות התפרים הכל בשביל לדאוג לתינוק שלה. ולא תאכל עד שהתינוק ישן והיא תהיה רגועה שטוב לו... מה עם הצרכים שלה?

הם הלכו להורים שלה בדיוק בשביל זה - שהם יטפלו בתינוק ובאמא כי היא לא סומכת על בעלה שיעשה את זה

אני הלכתי להורים שלי, לא בשביל שיטפלו בתינוק...

וסמכתי על בעלי יותר מאשר על עצמי.

היה לי כיף שהיה מי שדאג לי לכביסה, לארוחות, לסביבה עם עוד אנשים שלא כל היום אדבר לקירות.. וגם כשהיתי הולכת לשירותים שיהיה מי שישמע את התינוק...

אני יודעת לטפל בתינוק לבד... 

התמיכה היא בעיקר פיזית מה שמסביב

מראש אמרתי לבעלי שאנחנו הולכים להורים שלי
כי אני מאוד חוששת וצריכה תמיכה
הוא הסכים לא בלב שלם כי הוא רוצה את הפינה של

היא מודיעה לו מה עושים.

הוא עובד מהבית היא לא לבד.

כן החליף טיטולים כן קילח

לא טוב לו שם.

לה לא טוב שהוא לא מתייחס איך שהיא רוצה.

רק היא צודקת???

בזמן שהבעל בעבודה , אבל שהוא חוזר ברור שהיא מצפה ממנו

וגם יותר מזה

הבעל צריך לצפות מעצמו זה התינוק שלו בסוף...

היום אני נותנת לבעלי נניח לקלח אותו דוקא בגלל שבמהלך היום הוא בעבודה ואני מטפלת בתינוק - אז לתת לו שיריגש חלק בטיפול ובגידול , ובעלי לא מוותר גם שאני אומרת לו שאני אעשה - למה שיותר זה הבן שלו אז מה עם הוא עייף או רעב?

חזר רק ב 11 בלילה, זה לא נשמע שזה זמן רגיל שהוא מסיים לעבוד...

וגם - שיש לו יומייים וחצי חופשיים ושיעורים

אני לא יודעת איך אצלך, אצלי שבוע הראשון אחרי הלידה בעלי לקח חופש מכל העיסוקים שלו (עבודה ולימודים) כדי לתמוך בי, רק אחרי שבוע - התחיל לעבוד והשתדל לחזור הכי מוקדם שהוא יכול.

ממה שהיא כתבה זה לא נראה שהוא לקח חופש או שינה את סדר היום בשבילה.

ושוב זה פרשנות

אני קוראת אשה שזועקת שבעלה יראה אותה. 

תאמין לי, שאם הוא יהיה שם פיזית, ישמע אותה  - גם אם לא יחליף טיטול אחד, היא לא תתלונן...

אםם הם היו בבית היה עוזר לה בבית.

זה היה כתגובה על כך שקפה הפוך כתבה שהוא לא בבית אז בגלל זה הלכו להורים

הוא קורה לזה להתאוורר כשיש לה עזרה ודואגים לה.

לא ברור הכלל שהוא במקום של לנטוש ולהשאיר לבד. הוא מרגיש צורך להתאוורר ולמצוא את המקום שלו בשקט כשהשוא יודע שיש מישהו שמטפל באשה ובילד 

כל עוד לא דיברו על זה מפורשות והיא הסבירה לו את התחושה שלה - ממש לגיטימי

בכ"מ לא החליטו ללכת ביחד. היא קבעה לו

וזה פשוט כבר מביך לקרוא את מה שאתה כותב בשרשור הזה. אשה צריכה את בעלה גם אם היא מלכת אנגלית ויש לה משרת שאחראי על לשטוף לה את הבוהן השמאלית כדי שהיא לא תתאמץ. וזה לא קשור לאם היא סומכת עליו או לא. אני עדיין לא סומכת על בעלי לפעמים שהוא ידאג לי כמו שצאיך, ו-תחזיק את עצמך חזק- זה בחיים לא גורם לו להפסיק לנסות! ואם הוא מרגיש לא בנוח הוא מוזמן ללדת פעם הבאה. באמת. ללכת הביתה כמה שעות להתווארר זה נכון והגיוני אבל הלו- ימים שלמים? בשבוע הראשון? משאיר לה בלאגן? גם אם היא מדמיינת מגזימה הורמונלית ולא יודעת מה בשלב הזה התפקיד שלו זה להכיל את זה וזהו. 

ולא, אישה אחרי לידה היא לא סיעוית ואני ממש לא חושב ככה. מוזמנת לשאול את אשתי, עברה כבר 2 לידות.

היא עשתה בחירה (בעיני גרועה מאד) להחליט לבעל איפה להיות ולא לספור את הרצון שלו. זכותו לברוח להתאוורר כמה שהוא רוצה כל עוד היא לא נפגעת מזה במישור הפיזי (שיש מי שדואג לה אם היא צריכה משהו) לדאוג לצורך הנפשי שלה זה חשוב מאד מאד גם בסיטואציה הזאת אבל אני מאד מבין למה הוא הולך. היא לא מתחשבת בצורך הנפשי שלו והוא חייב להתחשב בשלה.

אתן חיות בסרט שאתן מלכות ואנחנו משרתים.

יש הדדיות. אם לגיטימי שהיא תעשה מה שטוב לה על חשבונו (ללכת להורים שלה) לגיטימי שהוא יעשה מה שטוב לו על חשבונה (ללכת להתאוורר בבית לבד ימים שלמים)

האם זה תקין? לא. בזוגיות תקינה שני הצדדים מנסים להתחשב בצד השני למרות שזה על חשבונם.

כאן היא לא ספרה אותו, קבעה עובדות בשטח לא סופרת את זה שהוא לא רצה לבוא מראש, היא פשוט הודיעה לו. לא סופרת את זה שהוא רוצה לחזור. מתעלמת לגמרי מהצרכים הנפשיים שלו - היא לא יכולה לבוא בטענות שהוא מתעלם מהצרכים הנפשיים שלה.

ולכן ההחלטה ללכת להורים שלה צריכה להתקבל ביחד לא שהיא מחליטה למרות שהוא לא רוצה להיות שם.

עכשיו היא החליטה, יש לזה משמעות ושתישא בתוצאות

זה לא מצב אידיאלי. אבל היא לא יכולה לבוא אליו בטענות שהוא עושה מה שהיא עושה.

הם צריכים לדבר ולמצוא דרך בניים שיהיה לשניהם טוב. ושניהם יתגמשו. אבל היא לא יכולה לעשות מה שבא לה ולצפות שרק הוא יתגמש

לא סותר שהיא קיבלה הרבה עזרה ממני ומהמשפחה.

עכשיו אגיד ברצינות. הוא הסכים כמו שכל בעל שאשתו מציבה לו עובדות מסכים - בלית ברירה אחרת היו רבים.

היא הודיעה לו. לא היה שם שיח.

ועם כל זה הוא כבר אמר שהוא רוצה לחזור - לקח את הסכמתו חזרה.

כן הגיוני שהוא יעלם.

נכון שזה לא כדאי והלוואי והוא יצליח להיות רגיש... וברור שזה מה שנכון שהוא יעשה.

אבל היא לא יכולה לא להבין מאיפה זה בא לו ולדרוש את זה

ברור שאשתי היתה צריכה עזרה וגם ברור שהיא קיבלה אותה.

אבל היא לא יכולה להחליט עבורו נגד מה שהוא רווצה ולהתלונן שהוא בורח מזה.

ראוי שהוא יתעלה מעל זה אבל מאד ברור למה הוא עושה את זה

מה נעשה?

אני חושב שלכל 'אילוץ' של בן הזוג לעשות את רצוני יש מחיר. 

אני חושב שבזוגיות אידיאלית הם ידברו על ה ויבינו ויבואו אחד לקראת השניה.

בזוגיות של הכתבות והעלמות מרצון הבעל - יש לזה השלכות ושתתמודדד

לא מעניין מה עובר על האישה אם לא מעניין אותה מה עובר על הבעל שלה.

אין כאן 'תחרות מסכנות' ומי שמסכן יותר הוא זה שמחליט. זה ממש לא עובד ככה.

יש זוגיות ויש תקשורת ויש כבוד הדדי. וכל מה שכתבת נכון במצב אידיאלי שהם מדברים ומסכימים על דברים.

וכשאחד מבני הזג רומס את השני מחליט עבורו ומתעלם לחלוטין מהרצונות או מהקשיים  שח בן הזוג שלא יתפלא שרומסים אותו חזרה או שמתרחקים ממנו

זה מה שאת לא מבינה

וגם מה שרשמת בהמשך

את לגמרי צודקת

תקראי את ההודעה של הפותחת

כתבתי את זה כבר כמה וכמה פעמים

אבל אם היא מתנהגת בצורה כזאת זכותו גם להתנהג ככה.

קוראים לזה הדדיות

נמאס לי מהדיון הזה.

מפסיק בלי נדר להגיב כאןץ אנשים לא קוראים וממשיכים עם אותם שאלות (לא אתה ספציפית, בכללי)

ויולדת יקרה - 

קודם כל מזל טוב גדול על האוצר החדש שתזכו לרוות ממנו רוב נחת

לצערי לא מוצאת כ"כ זמן כרגע לענות באופן ספציפי, אבל רוצה לצרף לך כמה תשובות שכתבתי בעבר על התקופה הזו של אחרי לידה,

ובפרט בפן של זוגיות אחרי לידה, בתקווה שאולי תמצאי בחלק מהדברים קצת עזרה

בהצלחה רבה רבה 

הרבה מאוד מהתשובה נמצא בגוף השאלה - הריון ולידה

פווווווו לנשום! - נשואים טריים

יש כאן כמה נשים שפשוט מחליטות מראש עוד לפני שקראו את הסיפור שהגבר בעייתי.

אנחנו לא מבינים רמזים.

אם אנחנו שואלים בזמן תקוע אם אנחנו יכולים ללכת ואתן אומרות כן ומצפות שנבין שלא - זה לא יעבוד.

אם אתן חושבות שתעשו פרצוף ונבין לבד שאתם רוצות מאיתנו משהו או יותר מכך, שנבין מה בדיוק הדבר הזה שאתן רוצות - שחררו. לא יקרה.

בקושי כשאומרים לנו מפורשות עשר פעמים אנחנו מצליחים להבין חלק. אז ברמזים???

עכשיו, כן אני יודע שקצת הקצנתי אבל זו בעית התקשורת הכי נפוצה בין גברים לנשים. יש להמון נשים את החלום הזה לגבר שיבין אותם בלי שהן יגידו לו. שירגיש אותם. זה קורה. אבל אחרי הרבה שנים של עבודת הכוונה של להסביר בדיוק מה רוצים או מה הפריע (לא בביקורת אלא כשיתוף) של להסביר את הצרכים מיליון פעם. בסוף, אחרי שנים של עבודה מצליחים להגיע לאיזון שמבינים לבד.

אבל במידה מסוימת אני שמח שלאישתי אין הורים.
אם הייתי צריך לישון יותר מ 2-3 לילות בבית לא שלי הייתי משתגע

גם על המיטה שישנתי ברווקות זה יותר מידי בשבילי

לחג את יודעת שזה שתי לילות אז הרבה יותר קל, תארי לך את צריכה לישון בבית ואפילו את לא יודעת כמה זמן

אבל לא שלוש ארוחות למשך חודש

לא עם הכל... 

גם אנחנו בחרנו ללכת להורים בשיתוך פעולה ותוך החלטה שאם לא יהיה לנו טוב - נדבר ונחזור לבית שלנו.

אבל כן, אחרי הלידה בעלי שם את הצרכים שלו מאחורה - יש ילד שנולד והצרכים שלו קודמים. הוא חדש בעולם. ואם הצרכים שלו קודמים - והאשה יכולה לספק לו - נניח הנקה וכו' - אז הצרכים שלה גוברים על הצרכים שלו.

בסוף אשה אחרי לידה מתאוששת מהליך רפואי (הליך רפואי שאפשר למות ממנו, וגם אחרי לידה חייבים לנוח שהמקום יתרפא), אז כן, הצרכים שלה גוברים על הצרכים שלו.

זה לתקופה, זה לזמן מוקצב.

וזה לא שבעלי לא עבר תהליך עם עצמו - זה לא סותר.

אבל הוא מבין מה חשוב בחיים, מבין שעברתי לידה, שהגוף עבר טראומה,

וידע לקחת את עצמו אחורה כשצריך... 

אשה צריכה להגיד הגומל אחרי לידה כי היא היתה במצב סכנה...

(יש דעות שגם אחרי נסיעה ברכב, אבל הרוב לא אומרים הגומל אחרי נסיעה ברכב)

אולי התבלבלתי עם משהו אחר...

אז אולי לא....

ומי שנוסע הרבה שיברך פעם בחודש

אז כנראה זכרתי נכון...

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..