אמורה ללדת כל רגע, הריון ראשון.
הכי שמחה בעולם...
רציתי להיות אצל ההורים שלי בחג, אפילו הכנתי את בעלי לזה.
והוא ממש שמח, ותכננתי עם אמא שלי מה נכין.
אבל היום דיברתי איתה, והם החליטו לנסוע לסבתא שלי
כי היא "לבד" בחג, (היא לא) דיברתי היום עם אבא שלי, והוא אמר שאף אחד לא מגיע אליה, ואין מי שיעשה את הברכות של ראש השנה.
בדיעבד, התברר לי שזאת חרטה.. ושעוד דודים שלי מגיעים.
והיא ממש לא לבד, אלא להפך.... המון אנשים יהיו שם.
ביקשתי מההורים שלי, שנעשה חג אצלם
כדי שאהיה קרובה לבית החולים, וגם שיהיה לי נוח ונעים.
והם פשוט לא רוצים.
מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בתוך הרכב, אמא של בעלי כזאת מתוקה.
היא התקשרה אליו, אמרה שמתגעגעת אלינו מאוד
שהיא תשמח שנגיע.. וכולם כל כך אוהבים אותנו ומצפים לראות אותנו.
ובלב שלי כאב לי, כאב לי.. שההורים שלי לא רוצים שאגיע.
לא רוצים בטובתי, אני גרה רחוק מהבית חולים.
ולא אכפת להם שאני ובעלי נעשה חג לבד רק שנינו.
שאצטרך לבשל, ולטרוח.
במקום שירצו בטובתי.. שיהיה לי טוב, שירצו אותי קרובה אליהם.
בלידה ראשונה.. הם מחפשים תירוצים.
ועוד אבא שלי אומר לי, שאין כמו בבית.. ושיהיה לנו כיף
להיות רק אני ובעלי.
ללכת לסבתא שלי לא בא בחשבון, כי עמוס שם מאוד.
ועם כל הקורונה אני חוששת להיות שם...
סתם פשוט כואב לי, שבאמת ההורים שלי לא דואגים לי לרגע
לא שואלים את עצמם איך אסתדר בחג,
ואיך אשב לבשל? וקניות ובלאגן.
אני רוצה ללכת להורים של בעלי, אבל עצוב לי
כי אני בטוחה שההורים שלו מרחמים עליי, שאף אני לא נמצאת אצל ההורים שלי בחג.
אמא שלי דיברה איתי היום, הכנתי לה עוגה ועוגיות שהיא אוהבת
ונסעתי מרחק של שעה עד אליה!
כדי להביא לה, באמת מאהבה
והיא ואבא שלי לא מוכנים לעשות כלום בשבילי?
כל דבר הכי קטן שאני מבקשת מהם, מליון תירוצים
למה הם לא יכולים ולמה הם עסוקים..
נכון הם לא חייבים לי כלום, אבל בואו
אתם ההורים שלי תתמכו בי תראו דאגה אכפתיות.. משהו.
בכיתי לבעלי ברכב.. והוא צעק על ההורים שלי,
ואמר להם שהם אף פעם לא תומכים בי
ורק גורמים לי לצער ולבכות..
ואני כל כך דואגת להם, ורק רוצה שיהיו שמחים.
והם במקום זה, אכפת להם מכולם... רק לא ממני
ואין להם מצפון, שהם ככה משקרים לי
ולא רוצים שאבוא אליהם..
אמא שלי צעקה עליו.. ופשוט המשכתי לבכות.
לא רוצה לדבר איתם..
הכי שמחה בעולם...
רציתי להיות אצל ההורים שלי בחג, אפילו הכנתי את בעלי לזה.
והוא ממש שמח, ותכננתי עם אמא שלי מה נכין.
אבל היום דיברתי איתה, והם החליטו לנסוע לסבתא שלי
כי היא "לבד" בחג, (היא לא) דיברתי היום עם אבא שלי, והוא אמר שאף אחד לא מגיע אליה, ואין מי שיעשה את הברכות של ראש השנה.
בדיעבד, התברר לי שזאת חרטה.. ושעוד דודים שלי מגיעים.
והיא ממש לא לבד, אלא להפך.... המון אנשים יהיו שם.
ביקשתי מההורים שלי, שנעשה חג אצלם
כדי שאהיה קרובה לבית החולים, וגם שיהיה לי נוח ונעים.
והם פשוט לא רוצים.
מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בתוך הרכב, אמא של בעלי כזאת מתוקה.
היא התקשרה אליו, אמרה שמתגעגעת אלינו מאוד
שהיא תשמח שנגיע.. וכולם כל כך אוהבים אותנו ומצפים לראות אותנו.
ובלב שלי כאב לי, כאב לי.. שההורים שלי לא רוצים שאגיע.
לא רוצים בטובתי, אני גרה רחוק מהבית חולים.
ולא אכפת להם שאני ובעלי נעשה חג לבד רק שנינו.
שאצטרך לבשל, ולטרוח.
במקום שירצו בטובתי.. שיהיה לי טוב, שירצו אותי קרובה אליהם.
בלידה ראשונה.. הם מחפשים תירוצים.
ועוד אבא שלי אומר לי, שאין כמו בבית.. ושיהיה לנו כיף
להיות רק אני ובעלי.
ללכת לסבתא שלי לא בא בחשבון, כי עמוס שם מאוד.
ועם כל הקורונה אני חוששת להיות שם...
סתם פשוט כואב לי, שבאמת ההורים שלי לא דואגים לי לרגע
לא שואלים את עצמם איך אסתדר בחג,
ואיך אשב לבשל? וקניות ובלאגן.
אני רוצה ללכת להורים של בעלי, אבל עצוב לי
כי אני בטוחה שההורים שלו מרחמים עליי, שאף אני לא נמצאת אצל ההורים שלי בחג.
אמא שלי דיברה איתי היום, הכנתי לה עוגה ועוגיות שהיא אוהבת
ונסעתי מרחק של שעה עד אליה!
כדי להביא לה, באמת מאהבה
והיא ואבא שלי לא מוכנים לעשות כלום בשבילי?
כל דבר הכי קטן שאני מבקשת מהם, מליון תירוצים
למה הם לא יכולים ולמה הם עסוקים..
נכון הם לא חייבים לי כלום, אבל בואו
אתם ההורים שלי תתמכו בי תראו דאגה אכפתיות.. משהו.
בכיתי לבעלי ברכב.. והוא צעק על ההורים שלי,
ואמר להם שהם אף פעם לא תומכים בי
ורק גורמים לי לצער ולבכות..
ואני כל כך דואגת להם, ורק רוצה שיהיו שמחים.
והם במקום זה, אכפת להם מכולם... רק לא ממני
ואין להם מצפון, שהם ככה משקרים לי
ולא רוצים שאבוא אליהם..
אמא שלי צעקה עליו.. ופשוט המשכתי לבכות.
לא רוצה לדבר איתם..
