אין לי כלום בחוץ אבל בפנים הכל כל כך גדוש עד כדי איום גלישה החוצה
רוצה נחת ורוגע
איך העיניים שלי תמיד עייפות
הוא אמר אתמול שאני נראת קורנת ברמות,אמרתי שבגלל שהתגעגעתי אז דילגתי מהר את כל המדרגות ודפקתי מצחיק על הדלת ופתחתי ישר לחיבוק שלו
ואיך עכשיו שוב,אני על המדרגות,
אבל לבד
העצמאיות שלי,לפעמים קצת מתישה
אני רוצה אדם שידאג לי,שאהיה לו חשובה
אין לי כוח לתת אמון בכאלו שסביבי אז אני פשוט בשקט,בנתק
בדכ הוא טוב
אבל יש הרבה מאוד פעמים של בדידות ש,אע,מה לעשות,לוחץ חזק בפנים ואתה רק מת למישהו שיקח מימך את כל הכובד ויעטוף אותך בחיבוק ויראה שהוא אף פעם לא עוזב
ואני מפחדת להאמין שזה יכול לקרות ולא כל העולם שחור
כאילו
ברור לי שלא כל העולם שחור אבל אבל
ואני מרגישה שאני רוצה לבכות,מתכווץ לי הכל בפנים ומת לצאת החוצה
העולם הזה הוא טלטלה מידי בשבילי ומפחיד לי ומוצף קצת
אני גם צריכה לצאת,זה לא אחראי לעזוב ככה באמצע ולהיות בלבד הזה שכל כך תופס אותי חזק והרבה פעמים,בכלל לא מוכנה
ואני רוצה חבר
אבל למה זה ככ נראה לי לא נכון בשבילי
כאילו
גם אם יהיה,זה טעות ככ גדולה שאצטער עליה אחכ
אבל בנתיים הבדידות הזאת אוכלת אותי ואני מנסה להתגבר וכן,אני חיה ואני עצמאית ואני יודעת לעשות לעצמי את מה שעושה לי טוב
אבל,עדיין,
אע
חיבוק.
