(הפעם מפרסם פה ולא בצמ"ע, לצערי לא הרגשתי שיש שם הכלה
של מורכבות המצב.)
סיפור. סיפור שיש הרבה מה ללמוד ממנו.
לפני מספר חודשים פנתה אלי בפעם הראשונה נערה שסובלת מהפרעת אישיות גבולית והפרעת אכילה. היא שאלה כמה שאלות בנוגע לכתיבה בשבת, ואחר כך בנוגע לצום תשעה באב.
לפני כחודש היא פנתה אלי שוב בעקבות מאורע טראומטי שהיא חוותה. המאורע ערער אותה, והיא רצתה לדעת אם היא יכולה לשמוע מוסיקה בשבת כדי להרגיע את עצמה. אמרתי לה שכן, והסברתי לה איך לעשות את זה בדרך כזו שאין בה חילול שבת.
היום היא פנתה אלי שוב, לקראת יום כיפור. ביומיים האחרונים - כך היא מספרת - היא מקיאה כל מה שהיא אוכלת. הפרעת האכילה חזרה, ובגדול, וייתכן שהיא לפני אשפוז. שאלתי אותה: את יודעת מה גרם להפרעת האכילה לחזור ולהתפרץ? היא ענתה: אותה טראומה שמלפני חודש. עדיין לא השתחררתי מזה.
אמרתי לה שבמצב הנוכחי ודאי שלא תצום ביום הכיפורים. והיא מתווכחת: הרב, מאוד עצוב לי לשמוע את זה, איך לא אצום ביום הכיפורים? אמרתי לה: אני יודע שזה שובר אותך, אני שומע את זה הרבה. אני יודע כמה זה קשה לאכול ביום הכיפורים. אבל תחשבי על זה שאסור לשחוט בשבת, אבל במקדש שחטו את הקרבנות - מה זה מלמד אותנו? שאין מצוה לא לשחוט בשבת, אלא יש מצוה לשמוע בקול ה'. המצווה היא לא לצום ביום הכיפורים - המצווה היא לעשות מה שה' אומר. אם ה' אומר לצום - מצווה לצום. ואם יש פיקוח נפש - המצווה היא לא לצום.
נכון, זה קשה, ואולי המצב יתאזן עד יום הכיפורים. אבל אם אנחנו צמים כנגד ההוראה ההלכתית הנכונה, אז אנחנו לא צמים כי אנחנו רוצים לקיים את רצון ה', אלא מפני שאנחנו רוצים לקיים את רצוננו, את מה שמרגיש נכון לנו, ולא את מה שה' באמת רוצה מאיתנו. בסוף קבענו שהיא תעדכן אותי קרוב יותר ליום הכיפורים, נדבר גם עם אמה ואביה להעריך את מצבה, ונחליט ביחד מה נכון בשבילה.
בסיפור הזה יש כל כך הרבה. יש את ההבנה החשובה שבעלי הפרעת אישיות גבולית שיוצאים מהאיזון הרגשי העדין שלהם צריכים טיפול מיידי ומהיר כדי לנסות להחזיר אותם לאיזון, כי אי אפשר לדעת כמה זמן היציאה מהאיזון תשפיע עליהם (ולכן התרתי לה את שמיעת המוסיקה). יש כאן הבנה קריטית נצרכת של ההשפעה שיכולה להיות אפילו ליום אחד של צום על הפרעת אכילה באדם שאיננו מאוזן (זה גובל בסכנה של ממש).
ואולי הכי חשוב - אנחנו צריכים להבין שאחרי המשא ומתן ההלכתי יש עדיין עבודה גדולה לפנינו, לתת לאותו אדם את ההרגשה שחס ושלום הוא לא נדחה מחוץ לקהילה, שהיא עדיין מקיימת את רצון ה', שההלכה עדיין חלק מחייה, שהקדוש ברוך הוא עדיין חשוב לה ושהיא חשובה לו. לא מספיק לפסוק א' או ב' - צריך ליצור מערך רוחני תומך.
הימים הנוראים מזמנים לנו אתגרים לא פשוטים. יהי רצון שנדע לעמוד בהם בצורה נכונה מבחינה הלכתית, ומשמעותית מבחינה רוחנית.
של מורכבות המצב.)
סיפור. סיפור שיש הרבה מה ללמוד ממנו.
לפני מספר חודשים פנתה אלי בפעם הראשונה נערה שסובלת מהפרעת אישיות גבולית והפרעת אכילה. היא שאלה כמה שאלות בנוגע לכתיבה בשבת, ואחר כך בנוגע לצום תשעה באב.
לפני כחודש היא פנתה אלי שוב בעקבות מאורע טראומטי שהיא חוותה. המאורע ערער אותה, והיא רצתה לדעת אם היא יכולה לשמוע מוסיקה בשבת כדי להרגיע את עצמה. אמרתי לה שכן, והסברתי לה איך לעשות את זה בדרך כזו שאין בה חילול שבת.
היום היא פנתה אלי שוב, לקראת יום כיפור. ביומיים האחרונים - כך היא מספרת - היא מקיאה כל מה שהיא אוכלת. הפרעת האכילה חזרה, ובגדול, וייתכן שהיא לפני אשפוז. שאלתי אותה: את יודעת מה גרם להפרעת האכילה לחזור ולהתפרץ? היא ענתה: אותה טראומה שמלפני חודש. עדיין לא השתחררתי מזה.
אמרתי לה שבמצב הנוכחי ודאי שלא תצום ביום הכיפורים. והיא מתווכחת: הרב, מאוד עצוב לי לשמוע את זה, איך לא אצום ביום הכיפורים? אמרתי לה: אני יודע שזה שובר אותך, אני שומע את זה הרבה. אני יודע כמה זה קשה לאכול ביום הכיפורים. אבל תחשבי על זה שאסור לשחוט בשבת, אבל במקדש שחטו את הקרבנות - מה זה מלמד אותנו? שאין מצוה לא לשחוט בשבת, אלא יש מצוה לשמוע בקול ה'. המצווה היא לא לצום ביום הכיפורים - המצווה היא לעשות מה שה' אומר. אם ה' אומר לצום - מצווה לצום. ואם יש פיקוח נפש - המצווה היא לא לצום.
נכון, זה קשה, ואולי המצב יתאזן עד יום הכיפורים. אבל אם אנחנו צמים כנגד ההוראה ההלכתית הנכונה, אז אנחנו לא צמים כי אנחנו רוצים לקיים את רצון ה', אלא מפני שאנחנו רוצים לקיים את רצוננו, את מה שמרגיש נכון לנו, ולא את מה שה' באמת רוצה מאיתנו. בסוף קבענו שהיא תעדכן אותי קרוב יותר ליום הכיפורים, נדבר גם עם אמה ואביה להעריך את מצבה, ונחליט ביחד מה נכון בשבילה.
בסיפור הזה יש כל כך הרבה. יש את ההבנה החשובה שבעלי הפרעת אישיות גבולית שיוצאים מהאיזון הרגשי העדין שלהם צריכים טיפול מיידי ומהיר כדי לנסות להחזיר אותם לאיזון, כי אי אפשר לדעת כמה זמן היציאה מהאיזון תשפיע עליהם (ולכן התרתי לה את שמיעת המוסיקה). יש כאן הבנה קריטית נצרכת של ההשפעה שיכולה להיות אפילו ליום אחד של צום על הפרעת אכילה באדם שאיננו מאוזן (זה גובל בסכנה של ממש).
ואולי הכי חשוב - אנחנו צריכים להבין שאחרי המשא ומתן ההלכתי יש עדיין עבודה גדולה לפנינו, לתת לאותו אדם את ההרגשה שחס ושלום הוא לא נדחה מחוץ לקהילה, שהיא עדיין מקיימת את רצון ה', שההלכה עדיין חלק מחייה, שהקדוש ברוך הוא עדיין חשוב לה ושהיא חשובה לו. לא מספיק לפסוק א' או ב' - צריך ליצור מערך רוחני תומך.
הימים הנוראים מזמנים לנו אתגרים לא פשוטים. יהי רצון שנדע לעמוד בהם בצורה נכונה מבחינה הלכתית, ומשמעותית מבחינה רוחנית.
