זה סתם תהיות מוזרות שאני מעלה לעצמי בראש כשאני המון לבד עם עצמי.
היום אח שלי אמר משהו על חרם. ובגיל שלו וואללה הייתי בחרם. אז הוא רק מדמיין וממורמר (כמוני) אבל אני באמת הייתי שם.
והייתי כל כך מטומטמת שכל השנים הכחשתי. למרות שאחר כך בנות התקרבו אליי, אבל רק בגלל שאמא הייתה חולה והן ריחמו עליי ובטח אמרו להן להתקרב אליי. לא שזה עזר להן, הן ניסו לדבר איתי על זה ואני הייתי בוכה והולכת מהן. אבל כוסעמאק איתן, אני לא צריכה חברות רק מרחמים. אותו דבר כשהייתי מאושפזת. הן ניסו להתקרב ולבוא לאסוף אותי בשבתות והן התבגרו והכל אבל אין לי שום צורך בחברות מרחמים. באמת שלא.
אם אני פוגשת אותן, אני מתחילה ישר להרגיש רע וחרדות ואיכסה בבטן, ואני בקושי מדברת ולא מחייכת ולא כלום. כי אני בכלל לא רוצה את זה. לא צריכה את זה. לא צריכה אותן.
אז אני כפוית טובה או משהו, כלפי עצמי בעיקר כנראה, אבל אני ממורמרת ודיכאונית ונורא אוהבת להתלונן, אז אני מתלוננת. ולא שוכחת. ולא סולחת.
וכל פעם שאני בישוב והחרדות האלו ש'רק שאני לא אראה מישהי מהשבט'. שלא יראו אותי שלא יתקרבו אליי שלא ידברו איתי.
ובשנתיים האחרונות (לפחות) הן התעקשו לעשות לי יומולדת. כלומר לבוא אליי הביתה ולשיר ובלונים ועוגה ואיכסה מה אתן חושבות שאני לא יודעת שזה רק כי אתן רוצות לפצות על כל המעשים שלכן. לא צריכה את ההפתעות שלכן. חוץ מזה שאני שונאת הפתעות. אני שונאת יומולדת, ואם אני רוצה משהו ביומולדת זה עם בנות שאני אוהבת ולא שאין לי בכלל רצון אפילו פיצי לפגוש אותן בחיים.
אני ממש מקווה שהשנה הן לא יעשו לי יומולדת. לפני שנתיים הן אשכרה פשוט באו והוציאו אותי מהבית של רבקה, שהיא חברה שאני אוהבת ורוצה להיות איתה, ולקחו אותי חזרה הביתה בכח ועשו לי יומולדת. מטומטמות. באמת. אין מילה אחרת. לפני שנה הן באו למרות שאמרתי להן שאני לא מרגישה טוב ושלא מתאים לי. פשוט בכח, מה אתן חושבות שזה משמח מישהו, לא זה לא זה רק עושה יותר רע. תקלטו.
לפני שלוש שנים הייתי במקום שרציתי עם אנשים שרציתי. כמה שהיום זה לא מקום שאני רוצה, פעם זה היה וזה מה שרציתי ולעזאזל זה עשה לי טוב. אני מתגעגעת לאנשים האלו אמאלה יואו.
אני רוצה השנה ים. לא יודעת עם מי וכבר אין לי כח לחשוב. אבל אופ כמה שזה מתקרב אני כבר יודעת שיהיה סתם מעפן במקרה הטוב ונוראי במקרה הפחות טוב.
אני רוצה אנשים קצת אחרים להיות איתם. כמו מאי ודניאל ומאיה והילה וניצנה. (אנשים שלא גדלו בבית דוסי פף.) כאילו באמת שאני אוהבת את החברות שלי (אל תעלבו אמאלה לא התכוונתי) אבל אני כל כך צריכה כבר אנשים מבחוץ שיעזרו לי לצאת לעולם. שלא ישאירו אותי בעולם שגדלתי בו. הם לא מתכוונים אבל זה מה שזה גורם בסופו של דבר. בלי כוונה אבל זו התוצאה. וכבר נמאס לי להישאר בעולם הזה, אני צריכה כבר להיפתח, קשה לי כבר להישאר באותו מקום שאני כל כך לא סובלת. במקום שגרם לי רק סבל ורוע. מקום שבו כל בנאדם שני פגע בי. וכל הזמן אני רק סביב דוסים, בדירה ובאשפוזים וחברות ומשפחה. אני אוהבת, מבטיחה, אבל זה לא מספיק לי. אני מרגישה שאני תקועה במקום הזה, שהוא בכלל לא טוב בשבילי. הוא חוסם אותי.
וואי חפרתי ברמות ואני כבר קודחת לעצמי בשכל.
באלי לבכות
שמישהו יחבק וירגיע
היום אח שלי אמר משהו על חרם. ובגיל שלו וואללה הייתי בחרם. אז הוא רק מדמיין וממורמר (כמוני) אבל אני באמת הייתי שם.
והייתי כל כך מטומטמת שכל השנים הכחשתי. למרות שאחר כך בנות התקרבו אליי, אבל רק בגלל שאמא הייתה חולה והן ריחמו עליי ובטח אמרו להן להתקרב אליי. לא שזה עזר להן, הן ניסו לדבר איתי על זה ואני הייתי בוכה והולכת מהן. אבל כוסעמאק איתן, אני לא צריכה חברות רק מרחמים. אותו דבר כשהייתי מאושפזת. הן ניסו להתקרב ולבוא לאסוף אותי בשבתות והן התבגרו והכל אבל אין לי שום צורך בחברות מרחמים. באמת שלא.
אם אני פוגשת אותן, אני מתחילה ישר להרגיש רע וחרדות ואיכסה בבטן, ואני בקושי מדברת ולא מחייכת ולא כלום. כי אני בכלל לא רוצה את זה. לא צריכה את זה. לא צריכה אותן.
אז אני כפוית טובה או משהו, כלפי עצמי בעיקר כנראה, אבל אני ממורמרת ודיכאונית ונורא אוהבת להתלונן, אז אני מתלוננת. ולא שוכחת. ולא סולחת.
וכל פעם שאני בישוב והחרדות האלו ש'רק שאני לא אראה מישהי מהשבט'. שלא יראו אותי שלא יתקרבו אליי שלא ידברו איתי.
ובשנתיים האחרונות (לפחות) הן התעקשו לעשות לי יומולדת. כלומר לבוא אליי הביתה ולשיר ובלונים ועוגה ואיכסה מה אתן חושבות שאני לא יודעת שזה רק כי אתן רוצות לפצות על כל המעשים שלכן. לא צריכה את ההפתעות שלכן. חוץ מזה שאני שונאת הפתעות. אני שונאת יומולדת, ואם אני רוצה משהו ביומולדת זה עם בנות שאני אוהבת ולא שאין לי בכלל רצון אפילו פיצי לפגוש אותן בחיים.
אני ממש מקווה שהשנה הן לא יעשו לי יומולדת. לפני שנתיים הן אשכרה פשוט באו והוציאו אותי מהבית של רבקה, שהיא חברה שאני אוהבת ורוצה להיות איתה, ולקחו אותי חזרה הביתה בכח ועשו לי יומולדת. מטומטמות. באמת. אין מילה אחרת. לפני שנה הן באו למרות שאמרתי להן שאני לא מרגישה טוב ושלא מתאים לי. פשוט בכח, מה אתן חושבות שזה משמח מישהו, לא זה לא זה רק עושה יותר רע. תקלטו.
לפני שלוש שנים הייתי במקום שרציתי עם אנשים שרציתי. כמה שהיום זה לא מקום שאני רוצה, פעם זה היה וזה מה שרציתי ולעזאזל זה עשה לי טוב. אני מתגעגעת לאנשים האלו אמאלה יואו.
אני רוצה השנה ים. לא יודעת עם מי וכבר אין לי כח לחשוב. אבל אופ כמה שזה מתקרב אני כבר יודעת שיהיה סתם מעפן במקרה הטוב ונוראי במקרה הפחות טוב.
אני רוצה אנשים קצת אחרים להיות איתם. כמו מאי ודניאל ומאיה והילה וניצנה. (אנשים שלא גדלו בבית דוסי פף.) כאילו באמת שאני אוהבת את החברות שלי (אל תעלבו אמאלה לא התכוונתי) אבל אני כל כך צריכה כבר אנשים מבחוץ שיעזרו לי לצאת לעולם. שלא ישאירו אותי בעולם שגדלתי בו. הם לא מתכוונים אבל זה מה שזה גורם בסופו של דבר. בלי כוונה אבל זו התוצאה. וכבר נמאס לי להישאר בעולם הזה, אני צריכה כבר להיפתח, קשה לי כבר להישאר באותו מקום שאני כל כך לא סובלת. במקום שגרם לי רק סבל ורוע. מקום שבו כל בנאדם שני פגע בי. וכל הזמן אני רק סביב דוסים, בדירה ובאשפוזים וחברות ומשפחה. אני אוהבת, מבטיחה, אבל זה לא מספיק לי. אני מרגישה שאני תקועה במקום הזה, שהוא בכלל לא טוב בשבילי. הוא חוסם אותי.
וואי חפרתי ברמות ואני כבר קודחת לעצמי בשכל.
באלי לבכות
שמישהו יחבק וירגיע
