1 יצאתי מהדייט עם תחושה כללית שכדאי לי להיות חבר של האדם שפגשתי

זה מתבטא בשאלות כמו "אם היו אומרים לך שזאת תהיה אשתך - היית שמח או עצוב?" "אם אתה על אי בודד והיא היחידה שיש - זה טוב?"

2 תחושה כללית שיצאתי מהדייט שמח יותר מאשר נכנסתי אליו, שהלב מושך אותי להמשיך את הקשר הזה לפגישה נוספת. בעיני זה נקרא כימיה ומציאת חן.

יש תשובה שלישית שמקובלת אצל הרבה רבנים שמדריכים לשאול בסוף הפגישה הראשונה "האם אהיה מעוניין לפגוש את האדם הזה עוד פגישה אחת, בלי מחוייבות להמשיך"

כל עוד זה קיים, זה לא משנה מה הסיבה.

אלא אם אני יודע מה הסיבה ואני חושב שצרך להתעלם ממנה (אם למשל היא מתעקשת לשלם עלי בדייט וללכת דווקא למסעדות גורמה)

בעיני כל עוד שני בני הזוג אוהבים להיות זה בחברת זה, הם לא צריכים הסברים לזה. גם אם אני נמשך למידותיה הרעות ולמראה המכוער, זה לא פוגם בזוגיות - כמובן כל עוד אומר לה שהיא יפה וטובה אבל מהותית הזוגיות של אנשים רעים היא לא פחות טובה, ואם היא רעה זה בגלל ההחלטות שלהם והתכונות שלהם ולא בגלל שהם נמשכים לתכונות ה"לא נכונות". את הסינון של מידות רעות צריך להשאיר לשכל ורק כאמצעי בטיחות.

זה לא משנה ואני לא מנסה לנבור בתוככי נפשי כדי למצוא את הסיבות

אם אני נהנה וטוב לי אני ממשיך.

לפעמים אני מצליח לשים לב לסיבות, ואז זה כיף כי אפשר לפרגן במחמאות על זה.

למשל, להחליט שטוב להתחתן איתה - אני יכול לומר "בהתחשב בנתונים שאני יודע, זה כדאי". אחר כך אגלה שהתחביב העיקרי שלה הוא לשסות כלבי תקיפה בעוברי אורח, ואולי אחליט אחרת.

או התחושה הפשוטה שאני יוצא מהדייט שמח יותר מאשר נכנסתי - לא מדובר על אושר עילאי אלא בסך הכל על תחושה שטוב לי איתה, שנהניתי מהשיחה איתה, או באופן כללי שאני נינוח יותר ושמח יותר.

אם אני בספק, אני בדרך כלל ממשיך לדייט שני וכן הלאה, עד שבאופן מובהק יש לי תשובה שלילית על אחת השאלות האלה (אני יוצא מדייט עצוב ומתוסכל יותר ממה שנכנסתי, או בין האפשרות להתחתן איתה ולא להתחתן איתה ברור לי שעדיף בלעדיה). כמובן אם יש לי תשובה חיובית וזה ממשיך ככה מספיק זמן, וגם לצד השני זה כך, זה בדרך כלל מעביר לשלב הבא

"באופן מובהק".

כאילו, אם היא סיפרה סיפור עצוב אז הגיוני שאהיה עצוב יותר.

ויכול להיות גם דייט שהייתי די אדיש לגביו.

אני חושב שבמבחן התוצאה, אני ממעט מאד לחתוך קשרים (אולי כי לא נותנים לי הזדמנות...)

אז או שאני נוטה ליהנות בדייטים יותר ממך, או שאני מסתפק במועט, או שיש לי מזל של לצאת רק לדייטים טובים

אחרי דייט ראשון, אם היה נחמד וסביר אני רק חושבת אם אני ארצה לפגוש אותו שוב. רק לפעם אחת.

אני עדיין לא רואה את עצמי בחתונה.

הבן אדם מצא חן בעיני בהתרשמות ראשונית

ולא הייתה לי סיבה מהותית להגיד לא, אני ממשיכה.

ולראות שסה"כ זה קשור לסגנון שאני מחפש.. אבל זה לא בצורה בוחן אלא ממילא מורגש.

אם אני מתלבט ביחס לסגנון אז כנראה שעוד פגישה שתיים תברר את העניין

אם אתה מניח שתגיע מזיע, אז תתכנן את הדייט, אם אפשר, כך שהרושם הראשוני יהיה רענן יותר. שטוף פנים לפני שהיא רואה אותך לראשונה. אל תגיע מזיע ואז תשטוף פנים. זאת הסיבה שבחורות לא רגילות לבחור ששוטף פנים בתחילת דייט

לשבת ליד - הרבה יותר קל לדבר פנים אל פנים כאשר יושבים ממול. או בכלל, לדבר בלי לסובב את הראש. לפעמים גם לשבת ליד זה צפוף מדי. או מרגיש צפוף מדי. ולכן ההגיון אומר לשבת ממול.

שבדייטים ראשונים יותר מרגיש נכון לפעמים (במידה האפשר) לשבת ליד שזה מטבע הדברים פחות מצריך להיישיר את העיניים.

בכל ראיון עבודה אתה יושב ממול למראיין

בכל מבחן בעל פה

בכל שיחה נורמלית עם בן אדם

דווקא לשבת ליד זה אינטימי

מי שמרגיש אחרת, זה בסדר, ואני מבין שינהג אחרת.

אבל אני חושב שהנורמה היא לצפות שישבו ממול.

פגישות עבודה שהם טכניות - הם אחד מול השני ולכן אין יותר מדי עניין של פנים מול פנים כי ברור שעיקר הפגישה היא עניינית ולא אישית.

דווקא בשיחות בינאישיות שהעיקר הוא הקשר ולא העניינים הטכניים הנוהג הוא לא להיות ממש פנים מול פנים אלא אחד ליד השני. בתור בקופת חולים, בגן שעשועים, בבית כנסת ובכל מקום מדברים שמדברים בצורה חברית מדברים אחד ליד השני ולא מול.

לא כזה מעניין מה הנורמה.

אני הסכמתי עם זה נראה לי

גם אם אין משהו חוצץ

לשבת ממול מחייב להישיר מבט וזה נראה לי יותר אינטימי.

כי קשה לדבר למישהו שלידך וכל הזמן לסובב את הראש

זה מרגיש ממש מרוחק, ואי אפשר לתקשר בשפת גוף אלא רק במילים

כמובן, בדייט ממש מתקדם, שנמצאים שם בשביל להיות ביחד, או בין חברים - שגם כן הקשר הוא לא בשיחה אלא בישיבה ביחד, אז כן הגיוני לשבת ליד

קצת מטים את הגוף וזה סבבה לא?

ככה נראה לי גם כשאני יושב עם חבר

ספסלים זה דבר כובל וגם מי אמר שצריך לשבת?

אני לא שאלתי את כל הבחורות אבל נראלי שיש כמה הנחיות לבחורים שלא מעוגנות במציאות..

תסחב לה את התיק, תתעקש לאסוף אותה מהבית, תוביל את השיחה, תבוא מקולח מגולח מעונב וכו'...

לא יודעת באלי לדבר עם הרב שלכם

אומרים לבחור - אם אתה רוצה לפרגן לבחורה, אתה יכול לסחוב לה את התיק או לאסוף אותה מהבית.

בחורה תעריך מחווה כזאת.

אם אתה רוצה למצוא חן בעיניה, תבוא מקולח ונקי, יש סיכוי שהיא תקבל ממך חוויה חיובית יותר ככה.

אין שום חובה.

ובחורה יכולה להגיד לבחור "אתה לא צריך לעשות/אני לא מעוניינת".

אבל זה טוב שהוא ידע שזאת דרך מקובלת לפרגן ולתת לבחורה, ושהיא תדע שזה מקובל ואין פה מעשה יוצא מגדר הרגיל אלא מחווה "סבירה".

מי שרוצה לוותר על כל הכללים, ובונה על אישיותו הכובשת - בהצלחה.

וזה אמור גם לגבי שאר הכללים החברתיים, כמו "לא לחטט באף" "אל תעשה קולות כשאתה אוכל מרק" "אם אתה רוצה לעבור ומישהו חוסם לך את מעבר, תגיד "סליחה, אפשר לעבור בבקשה" ולא "הי גבר עוף לי מהעיניים""

ובאופן כללי אני לא מבין מה בדיוק רצית לומר עם התגובה שלך.

לעומת למשל לסחוב לבחורה את התיק שזה לא קשור לרגישות,

אלא להתנהגות 'ג'נטלמנית' שיובאה מאנגליה או לא יודע מאיפה. שעלולה לגבול בחוסר כנות לפעמים.

לסחוב לה את התיק נובע מההבנה שהכח הפיזי של בחורה הוא בדרך כלל (=95%) חלש יותר מהכח הפיזי של הגבר.

ואולי גם מהתנהגות ג'נטלמנית שהגיעה לא אכפת לי מאיפה אבל היא נמצאת פה. אבל המציאות היא שהרבה בנות יראו בזה מחווה של אדיבות ואכפתיות, ואם אני רוצה להראות אדיבות ואכפתיות יש סיכוי טוב שאבחר בדרך הזאת, ולא משנה מאיפה היא הגיעה - כל עוד זה גורם לבחורה לתחושה חיובית

אני נגד להראות אדיבות ואכפתיות כשאני לא כזה.
זה בדיוק מה שקראתי לו חוסר כנות.

כשזה לא מגיע ממקום אמיתי, אלא רק מרצון להראות לבחורה שאני כזה וכזה

תשאל אותה איך בא לה, תגיד מה נוח לך וכן להיפך... כל הענין הזה של מראש להחליט שלבחורה לא יהיה נעים שתשב איתה בספסל או שהיא דווקא תעדיף מול וכו'... בודקים שניה עמדות והכל טוב

אגב לא בטוחה שהגבתי דוקא לך... סתם הצחיק אותי שרשרת שלמה שמתעמקת בכללי ספסל שאני לא מבינה 

והעניין של הראיון זה תלוי יותר בתוכן מאשר בצורת ישיבה.

כל דבר שאתה יכול לתכנן מראש כדי שיצא טוב יותר, למה לא לעשות כך?

ואם אנשים מופתעים מההתנהגות שלך, זה אומר שאתה לא נשמע לנורמות. ואז הם יכולים להרגיש פחות בנוח לידך. מי שנוהג לפי הכללים, אנשים יודעים למה לצפות ממנו. זה מיקל עליהם להיות קרובים אליו, כי הם יודעים מה הצעד הבא.

בטח שלא לבנות על עין טובה ולימוד זכות. אם יש לה מספיק עין טובה ולימוד זכות, אתה יכול גם לגנוב לה את הארנק בדייט הראשון והיא תפרגן לך.

אם אני עושה את כל ההכנות הדרושות כדי שתהיה לי ארוחת בוקר, וכל פעם מחדש אין לי ארוחת בוקר, כנראה לא עשיתי את כל ההכנות הדרושות.

אם עשיתי את כל מה שאני מסוגל לעשות, ולעשות יותר מזה אני כבר לא יכול (פיזית, נפשית, מי יודע - בטח אם הצעדים האחרים שיכלתי לעשות היו אסורים הלכתית) - אז אפשר לטעון "אני את שלי עשיתי".

ואתה לא אחראי לתוצאות

אבל כמו שלגבי ארוחת בוקר, אתה תדאג לתוצאות ולא תסתפק ב"עשיתי את כל ההכנות", גם כאן, הטיעון של "אני את שלי עשיתי" צריך לבוא עם גיבוי שמסביר למה לא לעשות יותר עד לתוצאות

אם אתה אומר שאתה לא אחראי לתוצאות, אתה כנראה אומר שפעלת לכיוון של תוצאות ולא השגת אותן

דווקא אצלי אם כבר זה 'מוסיף נקודות' חחח

אם אדם לא נשמע לנורמות זה לא בהכרח אומר שיהיה פחות נוח להיות לידו.

מרדנות היא תכונה עם שתי פנים. היא חשובה אבל צריך להזהר בה.

וכמו כל עניין של אופי - דומה נמשך לדומה...

ומלאכותי

דווקא אם זה לא מתוכנן זה יכול לאפשר שרימה מסויימת.

הכל בגבולות כמובן..

זה נשמע לי ממש נוראי מה שכתבת.

אם ככה זה עובד,

אז המצב גרוע.

למה חוסר כנות גורמת לבחורות לרצות יותר את הבחור?

זה מה שאני לא מצליח להבין איך העולם הזה עובד כיום.

המשפט שכתבת בסוף - אני לא מבין איך הוא מתכתב עם מה שכתבת בהתחלה.

את אומרת שעדיף להיות באמת אדם כזה, שהוא לא כנה, ומשחק אותה מסתורי?

("מה אמיתי בלהתעלף ממישהי שרק הרגע פגשת ועוד לשדר את זה?" - אם מישהו באמת כזה, אז זה אמיתי. גם אם לאחרים זה לא קורה. לצורך הדוגמא)

הטענה שלי היא שלכל אחד יש אופי אחר.

ולכן לקבוע קריטריונים ואמות מידה מאוד מאוד ברורות לגבי כל מידה וכל דבר איך הוא אמור לבוא לידי ביטוי -

זו ממש טעות..

זה חוטא לטבעיות, לאותנטיות. להכל.

אבל זה ככה כנראה בדייטים

לפעמים המערכת הרגשית של גבר מסוים (או הרבה גברים) עובדת בצורה שאשה מסוימת (או הרבה נשים) לא יכולה להבין

וזה הגיוני שבגלל זה הן ירגישו מורתעות, ויהיה להן קשה להתמודד עם זה רגשית, ועוד ועוד.

אבל

זה לא אומר שהן "צודקות". מותר לבחור להתלהב ממישהי שהוא רק הכיר. הרי הוא כבר יודע עליה דבר או שניים, אחרת הוא לא היה פוגש אותה. אז תפסיקו לראות פגם בזה שהוא מתלהב מהבחורה מהר!!! די כבר!!

שוב, רגשית לא מתאים לך - הכי לגיטימי בעולם. ולכן אמנם מומלץ לבחור להיות מאופק, כי לא כל בחורה בנויה להכיל סערת רגשות כזאת.

אבל מכאן ועד להאשים את הבחור, להחליט שאין כאן מה להכיל ושיתאפס על עצמו - די, באמת, אתן הורסות לעצמכן, אתן הורסות לנו, אתן הורסות לעם ישראל את כל הבתים שהיו יכולים להבנות אם לאנשים היתה טיפה הכלה למשהו שהם לא ציפו לו או שהם לא מבינים אותו

צריך רק להתנהג בצורה שתשאיר לה פתח להחלטות משלה, אם היא חושבת אחרת.

וזה אומר לפעמים להיות קצת מאופק בהתחלה ולא לשדר שאתה כבר עומד איתה תחת החופה ולהלעיט אותה באמירות או גינונים שונים...

אבל בעיקר לא לומר.. 

יש סתם להחמיא ויש לומר דברים שקושרים אותה אליך... פעם מישהו שלח לי אחרי דייט שלישי הודעה שהיתה נראית בערך כמו הצעת נישואין

על הרבה אנשים.

כשכל הזמן משווים את זה למוצר,

אני מתחיל באמת להאמין שאנשים בהחלט מסתכלים ככה על בני אדם בקשרים.

כשהכל הופך לפרקטי (כולל התפיסות והערכים שמאחורי ההבניה הזאת) אז זו התוצאה

אז גם אם כותבים אח"כ 'סליחה על ההשוואה', אני מתרשם שההשוואה בהחלט קיימת ומנחה.

שמתייחסים לעניין) הוא כזה

זה לא עניין של כנות או חוסר כנות.

דווקא להיפך - כנות משדרת חוזקה.

אנשים נמשכים לאנשים עם חוזקות.

אנשים מתחברים אחד לשני ע"י חולשות (חולשה זה ממש לא דבר שלילי אלא דבר שנצרך להשלמה ע"י הזולת לצורך העניין, להיפך זה דבר חשוב מאוד וחיובי מאוד)

התלהבות היא ביטוי מסויים של חולשה.

זה מעולה לחשוף חולשות בקשר! 

ככל שיש יותר בטחון בקשר כך יותר מתאפשר לחשוף חולשות וכך גם הקשר נהיה יותר עמוק!

אבל...

בתחילת קשר שעדיין לא ברור לאן זה ילך ומה יקרה (ומטבע הדברים זה הגיוני ממש שאין מושג מה יקרה עם הקשר) החולשה יכולה להרתיע. 

בניית קשר הוא תהליך הדרגתי. ככה בכל מערכת יחסים שהיא. לאו דווקא מערכת יחסים זוגית.

בדיוק כמו שהכירות עם חבר היא הדרגתית ככה קשר למטרת נישואין הוא הדרגתי.

יש מקדמים חיצוניים שיכולים להאיץ את מהירות בניית הקשר (התאהבות וכזה) אבל הקשר עצמו סוף סוף בצורה יציבה - הוא נבנה בצורה הדרגתית.

החוזקות שבאות לידי ביטוי בקשר בונות בטחון שעל גביהם החולשות יכולות להעמיק את הקשר.

אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי במינונים שונים.

אני לא מאמין באמירות "תראה לה שאתה כזה" או "תסתיר ממנה איך שאתה מרגיש"

הטבעיות היא הכי חשובה. 

פיתוח עמדה נפשית שיכולה להיות בסיס יציב לקשר פורה הוא נראה לי העניין. לא ללמוד חוקים או לשחק תפקיד בהצגה.

גם אם אדם מתלהב ובחורה נרתעת מזה זה טבעי לגמרי וזה לא נורא בכלל. זה קורה להמון טובים וזה ממש לא משהו שמעיד על הבנאדם כשלעצמו.

אדם יודע מרת נפשו. גם אם אדם מתלהב מהר ואדם מרגיש חולשה מתגברת ומקשה עליו לבות קשר יציב יהי רצון שה' יהיה בעזרו 

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..