המחשבה על כיפור מהניסה אותי ללחץ מטורף. ובכלל להיות בבית ויש אווירה שמכניסה אותי לחרדות.
אני רוצה מקום אחר להיות בו, ואין כזה. ויש לי מחשבה מטורפת בראש, שאפילו להיות באשפוז עדיף על להיות בכיפור בבית. וכן אני משוגעת על כל השכל שאני חושבת על זה בכלל. אבל אני לא במצב שמצריך אשפוז ואין שום סיבה שאני אכניס את עצמי לאשפוז כשלא צריך וסתם יש לי "רק" התקפי חרדה ודיכאון. זה לא רק אבל לא צריך אשפוז.
ואין לי עם מי לדבר על זה, כי אם אני אשאל את אבא אני אהיה חייבת לעשות את מה שהיא קובע לי, ואם זה לא יהיה משהו אפשרי? מה אני אעשה אמאלה די. אין לי כח. אין.
אני רוצה מקום אחר להיות בו אופפפ.
זה כל כך מטומטם באמת. אפילו חילונים צמים בכיפור. אבל לי לא כדאי וגם אומרים שאסור. אבל בכל מקרה יסתכלו עליי מוזר ואיכ.
כמה צרות אני עושה למשפחה שלי, יאו.
כמה עדיף להם שאני אתרחק. שאני אחיה במקום אחר, ואבוא רק לביקורים. לא להישאר פה סופי שבוע שלמים ולסבול את השבתות הדתיות. אבל אפשרות כזאת לא תהיה ברת ביצוע לא עכשיו ולא בקרוב. אוף.
אפילו בצום גדליה הסתכלו עליי מוזר שאכלתי ונעצו מבטים. אני לא יודעת עד כמה הם באמת מבינים, אחים שלי, אבל הם נעצו מבטים וחשבו בטח שאני לא יודעת מה.
ההפרעת אכילה מסבכת לי את כל החיים. הדיכאון והחרדות אפילו יותר. ההתדתלשות עוד יותר. לחיות בבית של ההורים גם כפול מיליון.
למה אין לי חיים אחרים. אני חייבת כבר לצאת מהבית הזה, לצאת לעולם. להתחיל חיים חדשים. אבל זה לא יקרה. לא בקרוב.
חוץ מזה שאני רוצה להשאיר המון דברים מאחוריי, יש גם אנשים שאני לא רוצה לאבד, לעולם. ואין לי מושג איך אפשר לשלב, אם בכלל אפשר.
Help me please
אני רוצה מקום אחר להיות בו, ואין כזה. ויש לי מחשבה מטורפת בראש, שאפילו להיות באשפוז עדיף על להיות בכיפור בבית. וכן אני משוגעת על כל השכל שאני חושבת על זה בכלל. אבל אני לא במצב שמצריך אשפוז ואין שום סיבה שאני אכניס את עצמי לאשפוז כשלא צריך וסתם יש לי "רק" התקפי חרדה ודיכאון. זה לא רק אבל לא צריך אשפוז.
ואין לי עם מי לדבר על זה, כי אם אני אשאל את אבא אני אהיה חייבת לעשות את מה שהיא קובע לי, ואם זה לא יהיה משהו אפשרי? מה אני אעשה אמאלה די. אין לי כח. אין.
אני רוצה מקום אחר להיות בו אופפפ.
זה כל כך מטומטם באמת. אפילו חילונים צמים בכיפור. אבל לי לא כדאי וגם אומרים שאסור. אבל בכל מקרה יסתכלו עליי מוזר ואיכ.
כמה צרות אני עושה למשפחה שלי, יאו.
כמה עדיף להם שאני אתרחק. שאני אחיה במקום אחר, ואבוא רק לביקורים. לא להישאר פה סופי שבוע שלמים ולסבול את השבתות הדתיות. אבל אפשרות כזאת לא תהיה ברת ביצוע לא עכשיו ולא בקרוב. אוף.
אפילו בצום גדליה הסתכלו עליי מוזר שאכלתי ונעצו מבטים. אני לא יודעת עד כמה הם באמת מבינים, אחים שלי, אבל הם נעצו מבטים וחשבו בטח שאני לא יודעת מה.
ההפרעת אכילה מסבכת לי את כל החיים. הדיכאון והחרדות אפילו יותר. ההתדתלשות עוד יותר. לחיות בבית של ההורים גם כפול מיליון.
למה אין לי חיים אחרים. אני חייבת כבר לצאת מהבית הזה, לצאת לעולם. להתחיל חיים חדשים. אבל זה לא יקרה. לא בקרוב.
חוץ מזה שאני רוצה להשאיר המון דברים מאחוריי, יש גם אנשים שאני לא רוצה לאבד, לעולם. ואין לי מושג איך אפשר לשלב, אם בכלל אפשר.
Help me please
