כמה אפשר לעבור בשבת אחת.כ מ ה .
וזה פשוט מתיש.קשה כל כך.
איך כל יום מסתיים בדמעות,בנשימות עמוקות,ברצון של לא יודעת מה.
כל הזמן להתחנן,כל הזמן לסמוך ופשוט לקבל כאפה מצלצלת לפנים פעם אחר פעם.
ועוד רגע היא גם תבוא וצריך לחבק ולשאול ולהתעניין ול,.
אין לי כוחות.
ואיכ,חברות זה דבר פשוט מטומטם.הכי מטומטם שיש.
כמה כואב זה שבסופו של דבר,אדם לא מצליח להסתדר לגמרי לבד בחיים האלו והוא חייב חברים.איכס.
וזה זיעזע אותי היום ברמות כל כך נוראיות.
כל היום הזה בכיתי.
היא לא הבינה איך זה הצליח לזעזע אותי,"מה,עברו לידך כל כך הרבה מקרים,למה מיזה את כל כך מזדעזעת?!"
איך אפשר להסביר את זה.איך.
פשוט הרגשתי שהלב שלי נופל ובאלי רק לצרוח לשמיים הכי חזק שיש ולדפוק את הראש בקיר ולנעול את עצמי,לא לתת לעולם הרע הזה להיכנס אלי.
ופשוט יצאתי,בכיתי חזק,בהתשה,כמו אמא שפשוט הכל נשבר לה בידיים.
זה לא הוגן שזאת שבת שובה.
וזה לא הוגן היצר הרע הזה,זה כואב.כואב פיזית בלב כל מה שהדור הזה עובר.כואב שגם אני ככה.איהההה.
והמחשבה הזאת שבשבת אסור להיות עצובים.
אני לא עצובה,בסדר?!אני מותשת.ועייפה.וכואבת.
וכמה אפשר לחייך,כמה.
באלי להעיף כאפות לכל הכיוונים,להרביץ לאוויר הזה,לנסות להבין את העולם הזה ואיך הוא נהיה רע מרגע לרגע.
איכס.
ולעזאזל
למה אני לא יודעת מיזה
למה היא מפסיקה פתאום לנשום מולי ואין לי מושג מה עושים.
איפה האחריות לעדכן אותי שגם כאלו דברים אני אמורה לחוות.
א י פ ה.
יופי שהיא יכלה למות ומזל שאכשהו ידעתי להתנהל.יופי.מפגרים.
למה אני לא מעודכנת בזה.למה גם היא לא.
למה אני צריכה לקבל את זה בבום כזה גדול ולרוץ באטרף בחושך כדי להציל אותה.
ל מ ה .
יותר מידי דברים.
ואני כל כך אוהבת אותן אבל כל כך קשה לי.הכי קשה שיש.
וכל הימים האחרונים,שואלים אותי אם אני יוצאת ולמה אני לא מספרת.
תאחלו לי שזה יקרה מתישהו בכלל
ומתיש לי.
אני כל כך ילדה גדולה אבל כל כך ילדה קטנה.
לא באלי להתמודד עם העולם הזה לבד.לא באלי.
לא אחריות שלי סמים.לא אחריות שלי אונס.
כאילו,זה גם אחריות שלי,אבל לא הכל עלי.
ויופי שמחר אני כמעט לבד מתמודדת עם הכל.
אני חייבת,פף,
לא יודעת.
באלי לבכות.
(וחיבוק של אמא.)
וזה פשוט מתיש.קשה כל כך.
איך כל יום מסתיים בדמעות,בנשימות עמוקות,ברצון של לא יודעת מה.
כל הזמן להתחנן,כל הזמן לסמוך ופשוט לקבל כאפה מצלצלת לפנים פעם אחר פעם.
ועוד רגע היא גם תבוא וצריך לחבק ולשאול ולהתעניין ול,.
אין לי כוחות.
ואיכ,חברות זה דבר פשוט מטומטם.הכי מטומטם שיש.
כמה כואב זה שבסופו של דבר,אדם לא מצליח להסתדר לגמרי לבד בחיים האלו והוא חייב חברים.איכס.
וזה זיעזע אותי היום ברמות כל כך נוראיות.
כל היום הזה בכיתי.
היא לא הבינה איך זה הצליח לזעזע אותי,"מה,עברו לידך כל כך הרבה מקרים,למה מיזה את כל כך מזדעזעת?!"
איך אפשר להסביר את זה.איך.
פשוט הרגשתי שהלב שלי נופל ובאלי רק לצרוח לשמיים הכי חזק שיש ולדפוק את הראש בקיר ולנעול את עצמי,לא לתת לעולם הרע הזה להיכנס אלי.
ופשוט יצאתי,בכיתי חזק,בהתשה,כמו אמא שפשוט הכל נשבר לה בידיים.
זה לא הוגן שזאת שבת שובה.
וזה לא הוגן היצר הרע הזה,זה כואב.כואב פיזית בלב כל מה שהדור הזה עובר.כואב שגם אני ככה.איהההה.
והמחשבה הזאת שבשבת אסור להיות עצובים.
אני לא עצובה,בסדר?!אני מותשת.ועייפה.וכואבת.
וכמה אפשר לחייך,כמה.
באלי להעיף כאפות לכל הכיוונים,להרביץ לאוויר הזה,לנסות להבין את העולם הזה ואיך הוא נהיה רע מרגע לרגע.
איכס.
ולעזאזל
למה אני לא יודעת מיזה
למה היא מפסיקה פתאום לנשום מולי ואין לי מושג מה עושים.
איפה האחריות לעדכן אותי שגם כאלו דברים אני אמורה לחוות.
א י פ ה.
יופי שהיא יכלה למות ומזל שאכשהו ידעתי להתנהל.יופי.מפגרים.
למה אני לא מעודכנת בזה.למה גם היא לא.
למה אני צריכה לקבל את זה בבום כזה גדול ולרוץ באטרף בחושך כדי להציל אותה.
ל מ ה .
יותר מידי דברים.
ואני כל כך אוהבת אותן אבל כל כך קשה לי.הכי קשה שיש.
וכל הימים האחרונים,שואלים אותי אם אני יוצאת ולמה אני לא מספרת.
תאחלו לי שזה יקרה מתישהו בכלל
ומתיש לי.
אני כל כך ילדה גדולה אבל כל כך ילדה קטנה.
לא באלי להתמודד עם העולם הזה לבד.לא באלי.
לא אחריות שלי סמים.לא אחריות שלי אונס.
כאילו,זה גם אחריות שלי,אבל לא הכל עלי.
ויופי שמחר אני כמעט לבד מתמודדת עם הכל.
אני חייבת,פף,
לא יודעת.
באלי לבכות.
(וחיבוק של אמא.)