מרכז בריאות האישה לא מוכנים לראות אותי, אומרים ישר למיון במצבי.

התייעצתי עם מוקד אחיות שגם אמרו לפנות

אני מותשת. עדיין עם צירים אבל מרגיש הרגילים. מחר יש לי בדיקה בבוקר במרפאה, נראה לי אחכה

למחר אם לא יחמיר למרות שזה כבר הרבה שעות בא והולך. 

בדיקה כאן בעיר במרפאה. מה הייתן עושות?

ב"ה הכל בסדר

קיבלתי מלא מלא נוזלים, הושארתי להערכה חוזרת ונשלחתי הביתה

הוזהרתי לאכול ולשתות בכיפור באיום שאם אצום אגיע במוצאי הצום אליהם חזרה... לחוצהההההה

ותוהה כמה פעמים זה עוד קורה אירועים כאלה של צירים. אגב סתם לידע כללי, המוניטור ממש כמעט

ולא הראה צירים. הזוי.

בהחלט מבאס שלא רואים במוניטור כי אז מרגישה מטומטמת.

אבל הפעם הייתי כ"כ כאובה, שכלום לא עניין אותי ובגלל זה גם טיפלו בי מהר...

אחות אחת אמרה לי "מוניטור הוא רק מכונה ווהוא לא היחיד שמשפיע על ההחלטות"

מסקנה: בהחלט ללכת כשכואב 

עדיף לבזבז זמן פעם אחת יותר מידי מאשר חלילה לפספס דברים

אמרה לי את זה אישה חכמה שילדה פג בשבוע מוקדם לדבריה- רק בגלל הזנחה שלה לא לבדוק משהו שהיה אצלה לא תקין.

זה מה שנותן כוח ללכת האמת 

למרות שבעלי כבר מסתכל עליי 

ככה אני למדתי.. 

מצד אחד לסנן מה שאני לא רוצה, ולשנות את הניסוח. למשל וואו איך התרחבתי אבל זה פשוט נס שהאגן מתרחב לקראת הלידה...

ככה היה כשלא הרגשתי תנועות ערב אחד ונלחצתי, אני כיוונתי אותו, תכלס מאיפה הוא ידע מה נורמלי ומה לא. ואם צריך ללכת לבית חולים או לא..

והוא באמת דאג ביחס לדאגה שלי.. 

הוא דואג אבל רואה שהולכת הרבה וב"ה הכל בסדר אז בשכל הגברי

חושב שאם הכל היה בסדר עד כה, מה השתנה עכשיו?!

ברור שמספרת לו סיפורים וכו', אבל תכלס כשמגיעים לרגע, הוא לא כועס או משהו

(חסר לו) אבל חושב שחבל על הזמן

אבל בכל אופן אתמול קיבלתי מלא נוזלים... אחת הסטאזריות אמרה לי שבודקים אם הנוזלים

עוזרים . אם כן יש מצב שזה מדומים ואם לא מבינים שזה אכן צירים אמיתיים.

תכלס הם עזרו רק אחרי כמעט 3 ליטר 

כל הכבוד לך על הערנות ועל הטרחה ללכת כל פעם למוקד! זה באמת לא קל. אבל חשוב מאד!

כמה קל לומר..

תמיד כשמשחררות זה פשוט קורה (בשלב הלידה אני מתכוונת)

לפני זה באמת מדאיג ממש...

אם מאפסים בציר או בתחילת ציר אז מפספסים את כל הצירים.... 

שלמוניטור הראשון היא לא האמינה

ולשני כן (אחרי כמות הנוזלים)

אשמח להסבר מורחב יותר

אחד המד דופק שמודד את הדופק של העובר
והשני זה TOCO - טוקו - שהוא מודד צירים (התקשות הרחם) לפי עוצמה. מעבר לזה שצריך למקם אותו במיקום נכון צריך לבדוק שהבטן של האישה רכה ורק אז לאפס אותו כדי שהוא באמת יתפוס ציר..
האמת? הרבה אחיות או לא יודעות או שוכחות... כי אותי לא לימדו - למדתי מהניסיון 

הבנתי שלא הניחו טוב ואחר כך גם לא הסתדרו עם הדופק כי זה שבוע יחסית מוקדם

אז לא הפסיקו לשחק עם זה

ופעם אחת שהגעתי למוקד וסידרו את זה פעם אחת בלי לגעת אכן הראה צירים מצוין.

את אחות?

מניסיונך והאם היית מתעצבנת?

אבל כן אני אומרת לאחיות הרבה פעמים 'איפסת את הטוקו?' או 'אני בציר, חכי שייסתיים'
או אומרת לבעלי/אמא שלי לאפס ...

עם תמונה של האולטרסאונד ושלחתי בווצאפ גם לא דורש ממך כוחות וגם זה חמוד

תמונות של הילדה

זה לא מרגיש לי קשור...

בגדול אנחנו בקושי מדברות

אני לא שלחתי לאמא שלי אלא למישהי אחרת שגם לא היו לי כוחות לספר לה אבל כן הייתי צריכה. יש בזה משהו פחות מחייב שאת לא צריכה להגיב אחרי זה וזה שגר ושכח.

נשמע לא פשוט

אולי לכתוב הודעה?

תעשי את זה.. אח"כ תראי איזה אבן יורדת ממך

בטוח את מחזיקה את זה לא טוב

המון בהצלחה

יבואו טובות ממני לתת לך טיפים איך לעשות את זה 🫶🏻

ויש מורכבות מעבר.

מתאים לך קצת לשתף?

הקשר בינינו מורכב מאוד

וההשוואה בין זה שבהריון הקודם שיתפתי אותה עוד לפני שראו דופק

ועכשיו לא בא לי שהיא תדע

זה כואב

אני גם התקשיתי לספר הפעם

אז שלחתי וואצאפ עם תמונת אולטרסאונד וכתבתי It’s a girl

והריון קודם פשוט שאלתי בוואצאפ אם אפשר לשריין עזרה לארגן את הברית

או שולחת את בעלי שזה יהיה המשימה שלו, גם להורים שלי

הקשר בינינו השתנה בגלל סיבה מסויימת בחודשים האחרונים

התקשורת מסתכמת בהתכתבות פעם ב

מה נשמע? ב"ה

שבת שלום

מה שלומכם? מצוין

יופי

זה התקשורת פלוס מינוס....

או שזה מורכב מידי

ממש כואב לי בשבילך 

אז אולי כן יש עם מה לעבוד?

אולי הודעה בסגנון - אני יודעת שקצת התרחקנו אבל רוצה לשמוח איתך, ונזכרת איך פעם שעברה סיפרתי לך ממש בהתחלה וזה כל כך עזר לי..

חיבוק גדול 

את עכשיו בהריון

זתומרת את יודעת כמה זה מורכב

כמה זה קשה

כמה הקרב. נדרשת ממך

תנסי רגע לדמיין את אימך בהריון שלך

כמה היא הקריבה למענו

וכמה היה לה קשה

אני יודעת שקשרים עולים על שרטון

זה קשוח ומעליב וכואב

אבל דווקא בגלל שאת אמא בעצמך

את יכולה לשים אותך בנעליים של אימך

ולדמיין סיטואציה שבה ביתך לא תרצה לספר לך על ההריון שלה

הבת שסחבת 9 חודשים

וגידלת וכו...

גם אם זה נראה לך דמיוני

ואת אומרת לעצך אני אתנהל אחרת

אצלי לא יקרה דבר כזה

אי אפשר לדעת אף פעם לאן החיים יובילו אותנו

אני בטוחה שגם אמא שלך לא דמיינה שיקרה לה כך

לכן תנסי אולי קצת להתעלות מעצמך ולמצוא דרך להודיע לה

לפחות בשביל האמא שאת הולכת להיות

את רוצה לספר לה?

צריכה ממנה משהו?

אם לא, שחררי

יש מקרים קיצוניים בהם כדאי לא לספר

אבל באופן כללי, זה חלק מכבוד בסיסי כלפי הורים

ואם יש משהו אם ההריון שלא רוצים לספר עליו

או סיבה אחרת? 

אבל הורים זה לא משהו שאם צריכים מהם משהו פונים אליהם ואם לא, משחררים.

זה כמו שאם ביקור אצל ההורים מסב להם נחת, אז מגיעים גם אם קצת לא נוח.

אבל לא מגיעים אם יש סיבה מהותית. (הרס שלום בית לדוג')

לא מוותרים על ביקור סתם כי לא צריך מהם משהו.

כנ''ל הריון. (ושוב, לא באיזה שלב לספר, אלא לא לספר בכלל, או לחכות שאמא תראה ותנחש).

אני לא נכנסת לסיבות של הפותחת ולדיון האישי בעינינה, אבל המחשבה שהבת שלי לא תספר לי הריון כי היא לא צריכה ממני משהו מצמררת

טכנראה כבר רואים או אוטוטו יראו, תחשבי שתפגוש אותה דודה, ותגיד לאמא שלה, איזה יופי ההריון של אנונימית, מזל טוב! והאמא תובך ממש , ובכלל , בדרכ האמא יודעת בין הראשונים, אז איזו מן הרגשה זו שהיא תדע אחרונה או לא תדע?

ולפותחת- לדעתי כמה שיותר מאוחר שתספרי, זה רק יעמיק את הקרע, פשוט תחליטי שאת שולחת לה הודעה וזהו. מסיימת עם זה ,לא חייבת יותר מידי קשקושים מסביב אם לא בא לך, תכווני לשם מצוות כיבוד הורים, ,תתפללי, ותעצמי עיניים

לכיבוד הורים יש גדרים מאוד ברורים

לספר על הריון זה לא אחד מהם

זה לא אומר שלא כדאי לספר

או לשקם את הקשר

אהל להוסיף למציאות המורכבת שהפותחת נמצאת בה גם לחץ דתי- לא יקדם אותה

להתנהג בנימוס לאדם שגידל אותך ולשתף אותו במשהו חדש וגדול שקורה בחיים שלך, זה חובה מוסרית בסיסית.

וכדאי לעקוב, הגבתי למי שכתבה: למה לספר, את רוצה ממנה משהו, אם לא שחררי.

וכתבתי שאני לא נכנסת לסיפור של הפותחת, אלא רואה בזה חובה מוסרית. (שוב, אם יש סיבה מהותית אז לא לספר. אבל לא רק כי לא צריכים משהו בנקודת זמן הזאת)

אבל לא יודעת אם המציאות שם תקינה

(בכלל בכל הנושא של זכויות וחובות ביחסי הורה ילד בעיני עיקר האחריות ליחסים תקינים הוא על ההורה ולא הייתי משתמשת במושג כמו של 'מגיע לה'... הורה שהגיע למצב שהבת שלו מרגישה קושי גדול לספר לי שהיא מצפה לילד ברוב המקרים נושא באחריות לכך

זה לא בותר את העובדה שהילד יכול לעשות מאמץ ולשקם את היחסים- ברוב המקרים הוא רק ירויח מזה)

אם הטרמינולוגיה חשובה כ''כ.

קראת על מה הגבתי?

אני מעדיפה לקחת חופש מאשר להתמודד עם השאלות ההזיה האלו.

איזה פעורה

(ד.א. במשפחה של אמא שלי נשים צמות רק יוכ ותשעה באב בלי קשר לסטטוס בחיים)

אני אומרת שזה נושא פרטי.

מעדיפה שיחשבו מה שהם רוצים עלי בהקשר דתי,

מאשר שהנושא של אולי הריון ישפיע על עניינים בעבודה. (וזה משפיע)

(אגב אצלנו הרבה יותר הגיוני שיחשדו בעקבות הימנעות מאלכוהול מאשר ששתיתי כוס מים 🤣)

אגב פעם לפני הרבה שנים כשהייתי בתחילת הריון ושתיתי הרבה תה במקום הרבה קפה,

הבוס שלי שאל אם אני מרגישה טוב.

אחאי כמה פעמים שאלתי אותו למה הוא שואל אז הוא ענה כי רק חולים וזקנים שותים הרבה תה.

לא רציתי להשאיר רושם שאני באה חולה למשרד (בקטע מדבק)

אז עניתי שכנראה אני זקנה.

ואז כדי לחזק את הרושם עברתי לשתות סטדה במקום קולה 😄😄

ועד היום אני בקטע של סודה שהתחיל מאותו מצב 

אבל עברתי לסודה, עם לימון גם עוזר.

לפחות בארוחת צהריים בעבודה 😄

כשהייתי בהיריון לא הצלחתי לאכול כלום בערך חוץ ממנה חמה, אחת בסגנון הכי הרבה כימיקלים שקיים. הייתי מביאה לעבודה אוכל שבישלתי יום קודם, זורקת אותו לפח וקונה מנה חמה 😅

אז בשלב מסויים הבוס שלי שאל אותי למה אני אוכלת את הזבל הזה וסתם אמרתי לו משהו כמו שזה מתחשק לי, למזלי הוא לא חפר הוא היה ממש אחלה

וחורף אז זה גם ממש הגיוני. בכללי יש הרבה שלא צמות כל צום, רק יו"כ ותשעה באב.

ובעיניי את ממש לא צריכה לענות לה, זכותך המלאה לא לצום מסיבותייך.

פשוט הייתי מחזירה לה מבט כזה, של מה שאלת?! 🤔 🙄שתחשוב פעם הבאה פעמיים לפני שהיא נכנסת לענייניהם של אחרים..

אכלתי ושתיתי לפני שיצאתי וסיימתי מוקדם היום אז אכלתי צהרים בבית.

אבל זה היה קצת רמאות, כי רק מי שצם זכאי לצאת מוקדם... לא נורא, צמתי בעבודה... 😅

אף אחד לא יודע שהיום צום

אגב, בגן החרדי שאני מלווה רוב נשות הצוות וחסידות ואמרו לי שהן צמות רק בתשעה באב ויו"כ, וגם תשעה באב לא צמים אם את בהריון או מניקה

היא חסידת וויזניץ, אמרה לי שכך זה אצלם בחסידות, ובעוד חסידויות. לא בדקתי מעבר

מעוכבת פוריות כבר לא מעט זמן

מהפה שלך לרבש''ע

משהו בסגנון "אצלנו נשים מקפידות לצום רק בט באב וביום כיפור" .

סביר להניח שהיא שאלה בתמימות ולא מכירה את ההקלות לנשים בהריון.

אם צום אז צום לכולם, הוא בטח לא מודע לכך שזה אומר שאת בהריון

שאומרים "לכם"

כאילו התורה הזאת היא רק שלי

היא של כל עם ישראל ואת לא איזה נספח

זה מסוג של תמימות שגובלת בזרות בגלל שהם מכירים רק את השיטחי. 

ברגע שמסבירים קצת מעבר, הם נפתחים לשמוע וזה ממש עושה פלאים.

( פעם הייתי באיזה מקום בשבת ונתקעתי בלי טישו. ולא היה לי ממש מה לעשות

אישה מבוגרת חתכה לי נייר ואמרה לי "הנה הבאתי לך" בציפייה שאני אשתמש יעני אני אסור לי לחתוך אותו ולה מותר

אז היא ה"גוי של שבת" בשבילי

לקחתי אותו אמרתי לה במבוכה קלה "השבת היא גם שלך, וגם לך היה אסור לחתוך" 

היא הבינה ואני מקווה שהיא עשתה משהו עם ההבנה הזאת ...   )

מזגן זה מצמיא... אני מתעוררת צמאה

וגם תנור חשמלי או קמין מייבשים את האוויר

מצונניפ, ישנים עם פה פתוח

לא רואה בעיה

אצלי עד לא מזמן ישנו עם בקבוק במיטה וכשהיו צמאים קמו לשתות וחזרו לישון.

(לאחרונה הפסקנו עם זה בהמלצת פיזיוטרפיסטית של רצפת האגן)

אם חם לה, הגיוני שתתעורר צמאה

ואולי גם אם לא שותה מספיק ביום

מתאים לך לשתף למה היא המליצה ככה?

כי הילדים שלי תמיד ישנים עם מים

צריך וחשוב לישון רצוף

וכשרגילים לקום לשתות אז אין שינה רצופה

(כמו שעדיף לדעת להתאפק בלילה ולא להתעורר לשירותים)

הפסקתי עם הבקבוק ליד המיטה אבל כן קמה להביא למי שמבקש

עכשיו זה לא כל כך פונקציה כי כולם חולים חוץ מאחד, זה שבריא באמת הפסיק לשתות בלילה מאז שלא שמים בקבוק במיטה

היא גם נוחרת או מצוננת הרבה או מדברת לא מאוד מובן?

אם כן, יכול להיות שזה קשור לשקדים מוגדלים וכדאי להתייעץ עם הרופא

מסמך חמאס חושף: נערכים לטבח הבא

וזה

https://www.inn.co.il/news/686564

שווא שקד שומר

להתחזק באמונה ולהבין שהכל זה השם יתברך

לא חמאס מחליט מה הוא עושה

ולא השבכ שומר עליהם

הם חיות מפלצות והקבה כולא אותם

כלום לא קורה בלי החלטה של השם יתברך

לא נכנסת לכתבות האלה.

זה כמו שמידי פעם יש הנפצות על מה יקרה כשהמשיח יבוא.

לחץ נוסף מיותר לא עוזר לי בחיים.

*זה* לא מלחיץ

ויש צירים כואבים

ובסוף מגיעה נשמה לעולם

אחרי כל הצרות שיש כאן נראלי שעוד כמה צירי לחץ שווים את מה שיגיע אחריהם

אני לא מעוניינת לשמוע כל מיני הפחדות שלא בהיכרח מציאותיות.

כשיגיע, נתמודד עם המציאות. לא רואה סיבה לפחד מראש על מה יהיה.

אפשר גם להשוות את זה להודעות שרשרת. "אם לא תשלחו לכך וכך אנשים משהו כזה וכזה יקרה לך"

פעם כתבתי תגובה מה זה דוסית של אמונה וביטחון ו"אנחנו פה והשם דואג לנו ולא לפחד כלל " וכולי

היום אני לא במצב הזה בכללל

ולכן אין לי עיצות

רק חיבוק חזק מאד.

הלוואי שיהיה טוב.

אמן.

נראה לי שפיזית אם עושים דברים משמחים ומשפיעים כמו לצאת לשמש , לשמוע דברים מצחיקים , להתמקד בדברים טובים וחוויות טובות, זה יכול להקטין או אפילו למזער את הפחד מהלא נודע. 

(לא בפורום)

אנשים שמשמחים אותך

או אנשים שאפשר לדבר איתם בכנות על הפחדים והרגשות.

יש משהו בשיתוף שמוריד את עוצמת החרדה.

מצד שני אנחנו רואים שיש מודעות לסכנה, ולא כמו פעם שהיו עיוורים לגמרי למצב בעזה וחמאס.

אני לא חושבת שיש להם סיכוי אי פעם להצליח לעשות שוב את מה שעשו. והמשאבים שלהם בסופו של דבר יחסית מוגבלים ומצומצמים.

(אני יותר מפחדת מחזיתות אחרות, לא אכתוב כאן את חששותי כי לא רוצה להפחיד)

והאמת שאני לא מסכימה איתך שאת מסתכלת על זה במבט חיובי במידה מסויימת (שהוא רוצה את טובתך ושתבריאי יותר מהר), זאת דרך מניפולטיבית לגרום לבן אדם אחר לעשות מה שהוא רוצה ולא נותן ברירות לשני.

בעיני זה קו רגע לפני אדום- ואולי קו אדום. לא רוצה להיות נחרצת כי לא מכירה את כל התמונה.

האם יש עוד תחומים בחיים שהוא ככה לא נותן לך מרחב? 

האמת שגם בסתם חולי - צריך לתת לגוף לנוח לפני שמאיצים בו להחלים בעזרת עשייה...

ובכל אופן, מה שנכון לו לא בהכרח נכון לך, בכל תחום בחיים, לא רק בבריאות, והוא צריך ללמוד לתת לך את המקום שלך ולא ליישר אותך למקום שהוא חושב לנכון...

בכל אופן, אם זה יושב עלייך כל כך הרבה זמן, נשמע שלא נכון להדחיק את זה, אלא לטפל במקום הנפשי שנוצר לך, וגם לפתוח את זה מולו, אולי בליווי מקצועי.

חיבוק❤️

שאת צריכה לעמוד בפני הסיטואציה הזו ולהמשיך לרצות

הכעס שלך מוצדק, אבל השנקל שלי לגבי ריצוי מנסיון עם עצמי - הכעס הוא קודם כל פנימי שלנו בינינו לבין עצמנו. ש- למה הסכמתי שיתייחסו אלי ככה/ למה אני לא מספיק חזקה לעמוד על שלי, והוא מושלך החוצה הרבה פעמים

נשמע שיש לך עבודה פנימית לעשות של לעמוד על שלך ולא להימנע מעימותים. אני מאמינה שאם הגעת למצב כזה אחרי לידה,זה עניין שחולש על כל תחומי החיים מולו ומול אנשים נוספים גם, כולל ילדים, וזה משהו שכדאי לפתור אותו

רק שתדעי אגב, שמבחינת בעלך - עצם זה שהסכמת זה אומר שהפתרון הזה טוב לך כביכול והוא צודק ועשה לטובתך. הוא לא יבין את הבעייתיות אלא אם תעמדי על שלך

שולחת חיבוק❤️

וצריך קצת לקום להסתובב, לנשום אוויר וזה מסייע בהחלמה.

אבל מפה ועד לעשות את מה שאת מתארת המרחק גדול, זה לא טוב לרצפת האגן של אשה אחרי לידה לעמוד הרבה, לאמץ את הגוף יותר מדי, הגוף עבר טראומה הן פיזית הן הורמונלית והן נפשית והוא צריך מנוחה פיזית וגם להתארגנות נפשית אחרת.

יכול להיות שהוא באמת לא מבין כי הוא לא חווה את זה, אבל צריך להציב גבול, מה מתאים לך ומה לא.

לי אישית אחרי לידה כן זורם לקום מוקדם כי גם ככה אני בד"כ ערה בשעות האלה, אבל אח"כ אני ישנה עד הצהריים ולא עושה שום פעילות שדורשת עמידה ממושכת ובטח לא הרמת משאות כמו בספונג'ה

אבל בעיני יש פה דינמיקה  בעייתית מאוד ...

ויש לי תחושה שהמשעב לידה זה רק ביטוי של דפוס שלם שבו הוא מחליט ונותן את הקו ואת מרצה ולוקחת על עצמך כי חוששת מעימות

ומקווה שלא מעבר

משהו במה שתארת נשמע לי לא תקין בכלל

ומחייב טיפול זוגי מקצועי ..

גם אם הוא לא מוכן תלכי את

כתבת במקומי ;)

יש פה נורה אדומה בוהקת

טיפול ויפה שעה אחת קודם 

אבל זה אפילו מרגיש לי על גבול האלימות.

אלא אם כן לא הבנתי אותך נכון.

הוא מפעיל מניפולציות עד שאת עושה מה שהוא רוצה וזה ממש קו אדום. 

יכול להיות שהגישה שלו לחיים קשוחה  והוא דוגל במאמץ

נשמע מהפותחת שגם היא כזאת בדרך כלל

זה מהמם

בשום מקום הפותחת לא כתבה שהוא הכריח אותה לעשות משהו

אלא שהציפיה שלו, וחוסר ההבנה שלו, גרמו לו לדחוף אותה להחלמה בצורה כזאת, שהיא כמובן לא נכונה בכלל

לא קראתי פה שום ויכוח שלה או טענה, או אפילו אמירה חד משמעית או ברורה שהיא לא יכולה והיא צריכה לנוח.

אפילו אישה שסיימה עם המשכב לידה לא באמת זוכרת את רמת העייפות והחולשה. אני לפחות. אני זוכרת את זה בראש כמובן אבל כשזה מגיע שוב אחרי לידה זה תמיד מהמם ומפתיע רמת החוסר מסוגלות של הגוף. ועובדה שגם אישה אחרי לידה יכולה לעשות את השטויות האופייניות של לצאת לקניות לברית ודברים כאלה, כי פתאום מרגישה התגברות של כוח אבל זה לא מחזיק מעמד ליותר מחצי שעה...

ברור שאי אפשר לצפות מגבר שיבין לבד מה זה, אם הנטיה שלו היא כמו שהפותחת תיארה, ובלי שמסבירים לו באופן חד משמעי ובבירור

משמע הוא יודע, אמרו לו, ובוחר אחרת.

ולי זה מרגיש כך. 

היא גם כותבת שהיא מעדיפה להבליג ולעשות במקום להתווכח

זה אומר שהוא לא פתוח להקשיב לה, לראות מה טוב לה (בלי קשר למה שההנחיה אומרת לגבי משכב לידה).

שלו וההקשבה שלו, היא צריכה לעמוד על שלה גם אם התגובה שלו לא אוהדת

אין אוכל חם והוא מתבאס..? לא נורא, יעבור לו. זה המצב. רצוי והגיוני ונצרך שיכין בעצמו גם עבורה אחרי לידה או שיקנה להם

הוא התרגל שהיא לא מכבדת את הגבולות שלה, אז למה שהוא כן? כל שינוי כזה מתחיל משינוי עמדה פנימית בלבד. אם היא תחכה לו לא ישתנה כלום והכעס ימשיך להצטבר 

אבל לא חושבת שזה לא צריך להגיע עם פתיחות.

לא לעשות וזהו זה גם לא נעים כלפי הצד השני

כולנו בני אדם, וחשובה לנו התקשורת.

אם הוא לא פתוח להקשיב לה אז באמת שלא תעשה וזהו

אבל בא נגיד שזה לא המצב האופטימלי

אפשר להגיע לאותה מטרה עם פתיחות, כנות, התעניינות

הוא ישמע שכואב לה 

שהיא עייפה

שהיא מרגישה שזאת לא הדרך בשבילה להתאושש

לא מתנהלת בתנאים אופטימליים

לכל זוג יש את הדברים שהם פחות מסכימים עליהם

יש דברים שלא צריך לחכות שהשני יסכים

אלא פשוט לבצע

הביצוע יותר מדי חשוב כדי לחכות איתו עד שהשני יתקשר נכון

גבולות לצרכים בסיסיים לא צריכים להיות תלויים בבן הזוג

הצרכים הבסיסיים צריכים להתקיים בכל מצב

וזו צריכה להיות נקודת המוצא

בין אם בן הזוג מבין ומתקשר את זה ובין אם לא

אחרי שזה מתקיים אפשר לשוחח בנחת ולדון בזה 

זה לא נעים

במקרה כזה, כשתקשורת בסיסית לא מספיקה, אין לי שום בעיה עם מהלכים חד צדדיים שישנו את המציאות. מן הסתם תהיה גם תקשורת כי הבעל "ידרוש הבהרות" כנראה, אבל יש הבדל בין לדבר על זה לפני כשהבעל לא מבין, שזה קצת כמעט כמו לבקש רשות לעומת לקבוע עובדה בדיעבד.

אם לא אומרים לגבר מה זה משכב לידה?

לא צריך להכיר מונחים, כל תינוק יודע שעם אשה אחרי לידה נוהגים בעדינות ורגישות, שהיא צריכה לנוח ופה נשמע שכאילו כלום לא קרה, היא בעבדות! איפה הרגישות האנושית? וזה עוד בעלה…

מבחינה פיזית…

גם אם ילדת לידה הכי "רגילה" שיש

להיות עם גוף של אחרי ניתוח, ועוד לקום לבייבי כמה פעמים בלילה (וגם ביום🙃) זה די והותר בתחום העשיה

לא יודעת כמה זמן את אחרי לידה, אבל התפיסה מעוותת.

מה גם שמאמץ פיזי (גם "מתון" של כביסות, לטאטא, לשטוף) זה מסוכן בעיניי וזה לדחוף את הגוף לקצה

ואת מתארת שגם את הנפש… זו הבריאות שלך. מאוד בסיסי בעיניי לעשות מאמצים בשביל הבריאות של בני המשפחה (של עצמך, עבורו בשביל אשתו, הילדים שלו…)

או שרק הראית שאת מסכימה שזה מה שטוב לך?

אני לא מבינה בזה אם זה נחשב קו אדום או לא,

אבל חייב להיות הידברות ביניכם בקטע הזה ואם קשה לך את חייבת להגיד, כי אולי הוא כן רצה בטובתך ולא יודע שכ"כ קשה לך (מאיך שכתבת את זה זה כן מדליק נורת אזהרה אבל יכול להיות שהבנתי לא נכון)

שכעס כזה הוא טוב

הוא נקודת מפנה בהבנה שהמצב לא טוב וצריך שינוי

שינוי אמיתי מגיע מבפנים ולא מאנשים סביב

אם את רוצה לעשות אחרת

זה לא קשור ישירות אליו

הוא יכול להאמין בדרך חיים אחת ואת באחרת

את יכולה להשלים עכשיו את המנוחה שלא היתה לך

להוריד הילוך

לעשות הרבה פחות

תמיכה נפשית היא קודם כל תמיכה עצמית

לעשות מה שמתאים

לענות על הצרכים הבסיסיים

להקשיב לגוף ולנפש

תמיכה נפשית שבאה בתמורה לדריסת הצרכים הבסיסיים

לא שווה את הנזק

אם תצליחי ללמוד מהמקרה הזה ותעשי שינוי מהותי בחיים

גם הכעס יכול להעלם

כי למידה מטעות יכולה לרפא את הנפש

(בעלי ואני מאמינים בהרבה דברים מאד שונים

אם הייתי עושה כפי אמונתו הייתי אומללה

אז אני הולכת בדרך שלי ומלמדת אותו להכיר אותה

זה לא תמיד פשוט

אבל זו הדרך היחידה לחיות חיים טובים)

לעשות דברים ולהתאמץ עד שישה שבועו. מהלידה. תפני אותו למאמרים שמדברים על זה.

בביח אחד שהייתי בו שקלו לעשות שיחה לבעלים כחלק משחרור מהבי"ח על משכב לידה וכל הכרוך בכך כדי שיתנו תמיכה, מקווה שעשו את זה.

תפמפמי לו כל הזמן ואל תסכימי בשום אופן לקום ולשטוף שום דבר, לא רצפה ולא כלים.

אם הוא רוצה להתאושש ככה- שיעשה ככה. הוא לא אישה ואין לו רחם...

להפנות אותו לדברי הגמרא על הגוף של האשה אחרי לידה שהוא התפרק כולו בלידה ולוקח לו שנתיים לחזור לעצמו.

הוא כנראה ממש אבל ממש לא מבין מימינו ומשמאלו בנושא הזה. דחוף להעלות למודעות לפני שיהיה מאוחר. יש דברים שאחכ באמת לא יחזרו לעצמם אם עכשיו את תתאמצי אחרי לידה. זה לא פשוט כמו שנראה.

הוא גם לא צריך להבין

הוא צריך להבין שהוא לא מבין ושזה בכלל לא משנה מה הוא מאמין או לא

על זה נאמר

No uterus, no opinion!

עכשיו את צריכה להחליט מה את מבינה ומה את מאמינה

ולהבהיר לו שיפסיק עם זה

(אני חושבת שבזוגיות צריך לדעת מתי להיות בענווה ומתי להיות נחרץ,

בעדינות אשאל אם הא תמיד כל כך נחרץ מה נכון? האם יש מקומות שהוא יודע גם להיות בענווה מולך?

ואת יודעת מתי להיות נחרצת?

אם לא- אז זו הזדמנות לשניכם)

טוב מאד שהעלית את זה כאן כדי שנגיד לך שזה לא סביר. אפילו מצד מידת נימוס בסיסית ואנושית. הכעס שלך הוא בצדק ולגמרי במקום וטוב שאת כועסת. מציעה שתחשבי עד כמה זה מקרה יחיד או דפוס חוזר ושתזמי שיחה איתו ותבהירי בלי לשאול אלא לומר שאת מאוכזבת מחוסר הרגישות ותתני לו להיות קצת בלחץ מזה שאת תוהה בינך לבינך על מה זה  מעיד אצלו ואיך הוא לא היה שם בשבילך אלא דרבן אותך בדעתך הקשה לעבוד יותר? ושעכשיו את יוצאת לחופשה כפיצוי- את הולכת לנוח יותר ושהוא יתמודד עם זה ויהיה יותר נוכח ועוזר, אםלא מתאים לו- שיביא עזרה חיצונית. והייתי גם מוסיפה שעכשיו את תהיי יותר קשובה לעצמך מעתה והלאה. 

אז למרות שאני מסכימה עם הנאמר בתגובות, רובו לא רלוונטיות כרגע.

ובכל אופן, זה מעלה בך כעס, אני חושבת שכדי לפנות אל הכעס הזה חשוב מאוד לפתוח את הנושא לדיבור.

קודם כל, טוב שאת מודעת לזה ומרגישה את הכעס, 'תבשלי' את זה בתוכך, תרגישי מה שתרגישי, תגידי לעצמך מה היה לך נכון ומה לא,

ואח"כ, ממקום בטוח בעצמך אבל בלי להוכיח ולבקר אותו, תספרי לו מה את מרגישה ומה את חושבת כלפי מה שהיה. אני חושבת שזה ישחרר לך, ואני מקווה שהוא יבין יתנצל ויכיל, וזה יתן לכם הרגשה טובה של תקשורת וחיבור. ואולי זה יתן לך תובנה גם לגבי הקשרים אחרים שאת לא אמורה בהכרח לפעול לפי מה שהוא חושב לנכון, ואולי האמת היא אצלך והיא שונה הפעם.

שטיפת כלים בקטנה, סביסות- הגיוני
אבל שטיפה וקימה בשש וחצי בבוקר?
לצאת עם הילדים לגינה?
לא בריא בכלל אחרי לידה
תסבירי לו שבעוד אחרי ניתוחים מסוימים או מחלות מסוימות העשייה מרפאת
אחרי לידה זה הפוך, העשיה המרובה וחוסר המנוחה פוגעת בך, ברצפת האגן, בגוף שלך, במצב רוח, באיכות הטיפול ברך הנולד, וגם עלול לפגוע בקשר הזוגגי שלכם (חוסר חשקף, חוסר כוח, כאבים בגלל מאמץ לאחר לידה).
תקחי אותו איתך לרופאת נשים, שתסביר לו מה זה "משכב לידה" זה לא סתם צמד מילים.
ותקשיבי לגוף שלך.

תקבעי עובדה. אל תשאלי

ואל תסתכלי מה התגובה

תעשי מה שיעשה לך טוב

הכי חשוב שלאמא יהיה טוב , אם לא טוב לאמא כל הבית סובל כשתביני את זה תתנהגי ככה

אם את בדיכאון אחרי לידה כמו שכתבת את חייבת תמיכה בחיים האמיתיים.

יש לך איזו דמות טובה שאת יכולה לשתף? אמא/ אחות/ חברה?

את יכולה גם לפנות לאחות בטיפת חלב או לרופאת משפחה ולקבל ליווי של עו"ס בקופה. זה יכול ממש לעזור.

אני חושדת מבין הדברים כפי שכתבו עוד כמה מעלי שזה לא מסתכם רק בעניין הטכני של החלמה מהלידה... האם הדעות שלך נשמעות? יש לך מקום להגיד מה את מרגישה? גם אם הוא לא מאמין במשכב לידה כפי שהתנסחת- למה זה כ"כ מחייב אותך ואת עובדת קשה מדי אחרי לידה? הוא יכול להאמין או לא במה הוא רוצה, אבל כשזה גורם לך לפעול בצורה שמזיקה לך זה כבר עובר גבול.

ממליצה ממש שתפני לאשת מקצוע להתייעץ, לקבל עזרה ולצמוח בעזרת השם.

שולחת לך הרבה כוח וחיבוק! מגיע לך הכי טוב בעולם❤️

והדברים שלך מאד נגעו לליבי וגם קראתי את כל התגובות.

ואני רוצה להגיד לך כמה דברים, אם את רוצה לשמוע כמובן

1. גם בעלי לא האמין במשכב לידה. דווקא כי היה לי היסטוריה של מצבי רוח ודכאונות והוא דאג לי- 

הוא חשש מאד מהרעיון של לשכב במיטה שישה שבועות. הוא הבין שאני רוצה לנוח אבל ממקום טוב ודואג רצה שאצא כל יום החוצה.

(דוקא את תפעול הבית הוא כן לקח על עצמו, אבל גם בשגרה נשמע שהוא עושה יותר מבעלך כי אני עושה פחות ממך)

יכול להיות שבעלך מאמין בזה ממקום טוב בעקרון, את לא חייבת לחשוד בו ברוע ובמניפולטיביות..

אבל

2. עכשיו כבר עבר זמן כמו שאמרת. והנפש שלך לא מתאוששת וסוחבת כעס. כעס זה שלב ראשון וחשוב.

מתחת כלל כעס מסתתרת פגיעה. הרבה פעמים זה הרגשה שלא ראו אותי, לפעמים זה כעס על עצמי. איך פגעתי בעצמי ככה. איך שיתפתי פעולה עם משהו שידעתי שהוא לא טוב לי

למה לא היה לי בטחון לעמוד על שלי.

לזה רק את יודעת לענות. לשאול בכנות, בזמן של שקט, איפה זה פגע בך. ומשם לחשוב איך מתקדמים.

3. רק את יודעת מה המצב בבית. פורום הוא מקום נהדר אבל לפעמים לוקחים את כל הסיפורים על כל הבעלים ומצפים מבן הזוג שלנו להיות איזו דמות שלא קיימת.

אחרי לידה יש הכל. יש בעלים שמתפקדים כמו עקרות בית, יש כאלה שעובדים קשה ולא יכולים- אבל תומכים נפשית. יש נשים שנעזרות בתשלום או בהתנדבויות.

ויש גם כאלה שעובדות יותר ממה שהן רוצות. זה לא אומר שהן 'חיות באלימות'.

ברור שאם מאז ומעולם יש ארוחה מבושלת בבית- בעלך מתאכזב אם אין. זה אנושי.

אצלי למשל יש לפעמים כן ולעפמים לא, וברור שאחרי לידה זה כמעט תמיד לא (לפעמים אני מוציאה משהו מהמקפיא או מינה בזריזות משהו קליל וזה נחמד לי, 

כי בעלי לא מבשל ונמאס כבר אוכל קנוי)

4. מה שכן קצת מטריד הוא התיאור שלך, שאת עושה את זה כדי להמנע מעימות.

כלומר- את לא מסכימה איתו אבל לא טרחת להגיד את זה יותר מדי.

אם ככה- אין סיבה אמיתית שדעתו תשתנה? מה אמור לגרום לו לחשוב שמשהו לא נכון בתזה שלו?

אם את עושה ואומרת לעצמך וואי זה טוב לי אפילו שזה מעייף אותי- זה ענין אחד 

(כי באמת לפעמים יש אדרנלין כזה אחרי הלידה, זה עדיין לא בריא לתפקד אבל למי שמרגישה טוב זה אתגר לנוח בכזה מצב)

אבל אם את קמה ואומרת לעצמך הלוואי שד' יפקח את עיניו, אבל לי אין אחרי לידה כוחות נפש להתעמת עם תפיסותה עולם שלו-

פה הייתי באמת שואלת, בניקוי כל רעשי הרקע

האם אני יכולה להביע את עצמי בבית?

ואם לא, קחי חיבוק ושק של אומץ, ותפני לעוסית בקופה או אפילו לאחות טיפת חלב.

כי הזכות הזו של להביע עמדה בבית שלך- היא בסיסית. מותר לו להביע עמדה מנוגדת, אבל לך צריך להיות המרחב הבטוח לעשות את זה.

בהצלחה רבה1!!

ממש רואים כמה שאי אפשר לדעת מפוסט אחד בלבד מה כל התמונה

מה מניע אותו להתנהג כך

וליולדת לשתף פעולה עם זה

היה קצת ילד, לא הבין מספיק את האירוע.

לקחתי אותו לשיחה אישית עם חמותו, ואחרכך עם אמא שלו (לא בבוטות, פשוט איפשרתי להם להשאר לבד)

וכשלא הכל היה ברור העלתי שלה על חשיבות משכב לידה כשאחותו הגדולה והמנוסה ישבה איתנו.

לקראת הלידה השנייה חששתי מהעניין אבל מסתבר שהוא הבין היטב את האירוע. (אצלנו ב''ה התהפך 180 מעלות ממש.. אבל גם מצב שהוא קצת טוב יותר זה הרבה) 

קודם כל יש הבדל מהותי בין ההתנהלות שנכונה לגבר לבין זו שנכונה לאישה, וחשוב מאד להכיר בזה.

בטח אישה אחרי לידה.

וגם התןוך זה כל אדם יש לו בחירה ומה שנכון עבורו, וחשוב שתהיי את קשובה לעצמך להבין מה נכון לך ומה לא, מה טוב לך ומה לא, ולתת מקול ומשקל לעצמך, מול עצמך קודם ומתוך כך גם בחיים ואיתו. 

נשמע שכדאי לשוחח על זה בכנות, על הפציעה של הנפש, על הכעס הכאב והמקעים שאת נושאת, פיזית ונפשית, על החוויה הפנימית שלך שאולי לא דואגים לך או לא רואים אותך ואת הצרכים שלך, או מה שלא הרגשת.

את בטיפול סביב הדכאון? אולי שווה לעבד את זה שם ואז לשוחח על זה בזוגיות. 

אם לא, נשמע שכדאי לקבל עזרה כי יש כאן דפוס של ריצוי ומחיקה עצמית, שהוא לא בריא לא לך, לא לזוגיות וגם לא עבורו.

שולחת חיבוק, זה נשמע כואב ממש.