עבר עריכה על ידי אמאשוני בתאריך ז' בתשרי תשפ"ב 10:08
בעיני, כל הסיפור עם הטבילה הוא רק סימפטום למשהו עמוק יותר,
לא כתבת כלום על המסביב וזה יהיה חטא לדעתי לנתח את האירוע הזה בלי לדעת כלום בנוסף.
דווקא בגלל שהוא קיצוני (והוא קיצוני)
מסכימה עם בעלך שלא לספר כלום ולהסתיר טבילה זה קו אדום.
העניין שזאת לא האשמה, אלא קריאת השכמה.
למה היה לך כל כך קשה לספר מה שאמור להיות טריוויאלי וזורם וחלק אינטגראלי מהחיים?
במחילה, אבל זה קצת כמו שאם בעלי לא יבקש רשימת קניות אז אראה בזה חוסר אכפתיות מצידו, ואם לא מעניין אותו מה לקנות לחג אז בדווקא לא אעשה כלום גם במחיר של לא יהיה מה לבשל בחג.
יכול להיות שהנושא יושב על קושי ספציפי מול כל נושא הטהרה (למי מאיתנו אין רגישויות סביב זה)
או סביב תפיסת נידה (מלשון מנודה)
אבל השאלות שלך בסוף מכוונות שאולי יש בעיה כללית עם נושא השיתוף.
איך אתם עם השיתוף באופן כללי? איך את עם שיתוף עם אחרים? האם את מסוגלת לשתף גם מבלי שיגלו התעניינות או תמיד מחכה שהצד השני יזמין את השיתוף?
האם בעלך משתף אותך? איך הוא עושה את זה? מה קורה כשאחד מכם משתף במשהו אישי מבלי שהשני הביע קודם נכונות לשמוע?
האם נכוויתם בנושא בעבר אחד מהשני? מאיפה מגיעה ההססנות הזאת?
אלו שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך.
בנוסף, כמה זמן אתם נשואים? יש לכם ילדים? אם אתם בתחילת הקשר בלי ילדים אז זה ההתעסקות הזאת תואמת שלב בניית בית. וזה בסדר לחקור ולשאול, לטעות ולתקן, ללמוד ולבנות.
לגבי השאלות על בן זוג, שותף לחיים, בעלי, אישי וכו'
אני ממש לא מייחסת חשיבות למונח עצמו. אין לי שום בעיה להשתמש במילה בעלי וזה לא אומר שאני מרגישה חפץ שלו,
מה שכן, שותף לחיים נשמע לי פשטני מדי, ובן זוג זה משהו רשמי מדי.
בעלי/ אישי או פשוט שמו האמיתי, מבטא בעיני הרבה יותר את מהות הקשר שאני שלו והוא שלי,
וביחד בונים משפחה. אבל המטען שאני מביאה למונח מסויים הוא שלי אישי, אין אמת אבסולוטית.
אם בעלי ירצה להשתמש במונח אחר, זה בסדר גמור. אין כאן נכון או לא נכון.
וצריך ללמוד לכבד את המרחב של האחר ולא לראות בזה פגיעה במה שחשוב לי.
מהצד השני, אם לבעלי יש מונח שהוא לא אוהב שאני משתמשת בו, אז אכבד את רצונו. לא בגלל שאני מסכימה/ לא מסכימה עם מה שעומד מאחורי הבקשה, אלא כרצונו זהו כבודו.
ובאופן כללי כמה טיפים לקשרים בינאישיים בכלל ולזוגיות בכלל:
* אני משפיעה על האירוע מהצד שלי. אני אחראית על המעשים, התגובות והפרשנויות שלי. מה ששל הצד השני- שלו הוא. אני לא אחראית על הצד השני. במקרה הזה- הוא לא שאל, אין לי שליטה על זה. איך אני יכולה מהמקום שלי להגיע אל נקודת השיתוף? אם קשה לי פשוט לבוא ולספר- אז אולי לבוא ולהגיד לו שקשה לי שהוא לא שואל איפה אנחנו בשבעה נקיים, אולי להשתמש בהומור- נניח הוא שואל מה השעה, אז לענות מה שאלת? איפה אנחנו עם שבעה נקיים? איזה קטע, טוב ששאלת, אז ככה אנחנו ביום הx לשבעה נקיים. היה לי מאוד חשובה ההתעניינות שלך. תודה על זה.
העיקרון הוא לא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהשני יעשה את תפקידו. אחרת נישאר תקועים יחד איתו בברוך.
* אל תהיה צודק, תהיה חכם- נניח ואת צודקת ובעלך טועה ומן הראוי היה שיבוא וישאל- מה יצא לך מזה? את מרוצה ממה שיצא כשאת צודקת? אולי עם צעדים חכמים אפשר להרוויח יותר מאשר צעדים צודקים?
* תבחרי את המלחמות שלך- נניח והנקודה הזאת שהוא אמור להביע התעניינות ולהציף את הנושא היא קריטית עבורך ואת מוכנה לשלם מחיר עבור זה.
האם המחיר ששילמת היה שווה? אולי עדיף לוותר במקרה הזה וללמד את הלקח על נושא אחר? למשל אם ילד לא יקום בזמן, הוא יאחר לכיתה. האם אחמד אותו את הלקח הזה דווקא ביום של הטיול השנתי? לי יש בחירה באיזה שטח לבצע את הלמידה. אני יכולה לנהל את המציאות, ולא לתת למצב לנהל אותי.
טיפים למתקדמים:
* דברי חכמים בנחת נשמעים- לכל אחד מכם יש שק של טענות חשובות ומוצדקות. האם כדאי לשפוך את תכולת השק כשהשני לא במצב קיבולת? הכל יתפזר. אולי עדיף קודם להשלים ולחזק את הצדיקים החיוביים בזוגיות- ואח"כ ממקום של רמון לבניה תיקון, והעצמת האהבה- רק אז לשפוך את הטענות.
כלומר, קודם מחליטים שמפסיקים את המריבה. עושים דברים טובים יחד. מגיעים למצב שהטוב המשותף מתגבר על הרע המפריד- ומתוך נקודת החוזק והאכפתיות והרצון לתיקון- אז פותחים ומדבקים על הדברים.
* איפה שהחיסרון של בעלי שם תפקידי להשלים אותו, איפה שיש מגרעת בקרש שלו, שם אבנה את הבליטה בקרש שלי.
כלומר, דווקא איפה שקשה לי איתו- שם העבודה שלי.
אתם שניכם קוראים את התשובות, לא בטוחה כמה זה חכם, אבל ניחא. לאן אתם לוקחים את זה? איפה כל אחד מתמקד? במה שכתוב לטובתו או במה שהוא צריך לתקן?
אם המריבה תלך ותתעצם או תירגע- זה אך ורק בידיים שלכם.
בהצלחה!
