אתה עומד שם שוב.
מה איפה?
שם.
בדבר הזה המוכר שפוגשים אחרי כל התקדמות,
בכל צומת חדשה.
כןכן, שם, בכיכר.

ואתה שוב משתוקק לטרמפ, לאיזו גאולה קטנה,
שתמשוך אותך לכיוון, שתעלה אותך על השביל שמגיע ליעד שלך.

ואתה שם כבר תקופה ארוכה.
הספקת לשכוח מאיפה באת..

ואתה מסתכל סביבך ורואה
שבנתיים האנשים שמגיעים ונעלמים
מתישהו חוזרים, כי ככה זה החיים..

בשלב מסויים פתאום ת'קולט
שהם רק נראים לך אותם אנשים ובאותו המקום,
אבל שבאמת באמת, זה לא נכון,
כי עכשיו הם בצד השני של הכביש וישלהם יעד שונה..
ועכשיו הם עם חפצים חדשים במזוודת ההשגות והתובנות של החיים..

ואתה, אתה עוד עומד ומתבונן..

מידי פעם רואה גיטרות על גבים ושקשים קשורים לתיקים..
וגם אתה רוצה איזה ניגון שילווה אותך ואיזה משו שיאפשר לך בכל מקום לעצור לנוח ולאסוף כח.
ומידי פעם ת'רואה חבר'ה מרססים גרפיטי וילדים שרצים להם לשומקום,
וגם אתה רוצה.
רוצה אומץ להוציא לבחוץ מילים שיש בפנים. בלי להתבייש ושכולם יראו.
ו.. בלי להכחיש שאתה זה אמרת, אומץ להוסיף בסוף עיגול קטן שבתוכו C עוד יותר קטנה, ומחוץ לעיגול בצד שמאל- את השם שלך.
וגם אתה רוצה לזרוק ת'שכל ופשוט לרוץ ולקפוץ ול... רגע, מה? בעצם לא. לא לזרוק. פשוט שכל יותר קטן, כמו של ילדים. עם תוספת של הרבה הרבה תמימות וקלילות. ואיפה היינו? אה. ולרוץ ולצחוק ולדלג ולקפוץ ולהמשיך פשוט לרוץ ולרוץ. כי אז מה אם אתה לא יודע לאן..?

פעם בכמה זמן נהגים עוצרים תוך כדי הסיבוב ושואלים אותך בעיניים של סבתות לחוצות אם הכל טוב ואם צריך משו
ואתה עונה להם כמו תמיד ש'לא תודה+חיוך נימוסי'. וכשהם שואלים 'בטוח?' אתה עונה 'כןכן'

ופתאום עוצר בצד איזה רכב מצוקמק ושרוט כולו,
ויוצאים ממנו כמה בחורים שנראים גם הם לא הכי מטופחים..
פאות גדולות, כיפות שחוקות,
חולצות זרוקות ומכנסיים מוכתמות בבוץ.
אבל מה?
עם שמחה גדולה שיוצאת מהלב לבחוץ דרך כל האיברים בערך..
אם זה החיוכים הענקיים והאור שבעיניים, ואם החיבוקים שבידיים ודרך הריקוד שברגליים..

והם רקדו המון המון וצעקו ברחוב שה' הוא טוב ושאין רע בכלל. שהם אוהבים את כולם.
צעקו שה' הוא המלך. וצעקו לו ככה בפשטות 'טאטעעעעעע!!!!!'
צעקו שאין ייאוש בעולם ושמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.
צעקו שהם רוצים גאולה וצעקו שארץ ישראל של עם ישראל.
צעקו לה' שימשוך אותם מהפיאות ומכל הבלבולים וצעקו עוד ועוד שה' הוא טוב ושהם אוהבים את כולם ושה' יתברך אוהב אותנו.
ואז הם רקדו שיר בלי מילים, רק ניניניאאיאיינינננייללילייניני. ועוד ניליליי ליי איאיי לי.

ואתה מסתכל בהם, מחייך, ומשו בך מתעורר.
רואה תפשטות ומקנא..
ואז, פתאום גם הם קולטים אותך..
ואתה מסתכל עליהם והם עליך,
ושניים מהם מתקרבים אליך,
אומרים לך 'אהלן אח שלנו.. מאיתך? בא, בא' ומושכים אותך אליהם..
ואיכשהו, באופן לא צפוי
אתה מוצא ת'עצמך גם רוקד בתוכם..
'מה נסגר איתי...?!' אתה תוהה לעצמך..
מרגיש מוזר.
ויותר מיזה, מרגיש שאנשים מסתכלים עליך כמוזר.

חושב שהשתגעת אבל פתאום מבין שהשיגעון הזה הוא הגאולה שחיכית לה.
משו השתחרר בתוכך.
ותוך כדי הריקוד אתה פתאום מרגיש לעצמך ככ.. לא מוזר. 
ככ מוכר.
וכשהם התקפלו כבר היה לך ברור שאתה איתם.

וככה עד היום אתה לא בדיוק יודע בדרך לאן אתה,
אבל אתה מסתובב, ביחד עם אנשים טובים ופשוטים,
וישלך אומץ לצעוק את מה שבפנים,
ואתה משמח אנשים.

וזהו, זה מה שאתה עושה בחיים.
 

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....