אני אוהבת פרפרים. אוהבת לראות אותם עפים באוויר, עם כל היופי והעוצמה שלהם..

הפרפר עובר הרבה הרבה עד שהוא מגיע למצב היפה שלו, לפני שהוא מגיע לשם, הוא מסתובב רעב כזחל, מחפש אוכל וזולל כל היום, אוכל כל דבר שנמצא באזור ועדיין נשאר רעב ככ, הוא רוצה להגיע למקום יותר עמוק, יותר משמעותי, למרות שקצת ברור לו שזה לא אפשרי, הוא  עדיין מתאמץ ומנסה, מחפש תשובות אצל אחרים, וזולל כל פיסת מידע שמגיעה לפתחו.. 

אחרי התקופה שהזחל אוכל אוכל, הוא פתאום נופל לתרדמת עמוקה, מתעטף בגולם, בטח לבד וצפוף לו בתוך הגולם שלו, להיות כלוא בגולם לא נשמע כייף,  התהליך הזה של המציאה וההתחברות לעצמו, לתהליך החיפוש אחרי האמת הפנימית שלו, שמתבצע בשקט, לבד לבד.. 

אחרי השלב הזה, מגיע זמנו של הפרפר לצאת מהגולם שלו, לפרוס כנפיים, לאט לאט, הוא נלחם בגולם שעוטף אותו, ולאט לאט יוצא שוב אל האוויר הפתוח. התהליך הזה בטח מתיש, בוודאי הפרפר החלש מאבד תקווה, כשיום אחרי יום הוא מנסה לצאת ונתקל שוב ושוב באותו גולם, בלי יכולת לצאת ממנו.. 

אבל, דווקא התהליך הזה, הכאב הזה של ההאבקות הוא התהליך הסופי שמחזק ונותן לכנפיים שלו את הכוחות לעוף ולצאת לאוויר העולם..

אחרי כל התהליך הלא פשוט הזה, לפרפר יש כוחות לצאת לבחוץ, לפרוס כנפיים ולחצות את השמים, וכמובן, לבוא לנחות לנו על הידים🦋

"אני מרגישה כלואה, כאילו משו מונע ממני לעוף ולהשתחרר" הסתכלתי עליה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שכל כך כמהה לחופש. הסתכלתי על הגוש המתוק הזה, שלפני דקה מחץ אותי בחיבוק אוהב, הוא רוצה לפרוש כנפיים. 

כמה כאב לי לראות אותה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שלי, סובלת. זה לא שאין לה כנפיים, יש לה. והכנפיים שלה עצומות ועוצמתיות כל כך. לכנפיים שלה יש את היכולת להביא אותה לחופש שהיא מחפשת, בעזרתן היא יכולה לעוף רחוק ולטרוף את העולם. היא פשוט לא מודעת לקיומן וכוחותין של כנפייה. ניסיתי לשקף לה, ניסיתי להסביר, אבל היא בתגובה החזירה לי :" לי, יש כנפיים?! מה את ממציאה?!"   

הבטחתי לה שהן קיימות. אבל הבנתי שהיא תצטרך אותן לגלות בכוחות עצמה. 

שיחררתי אותה. 

היא יצאה למסע שלה, המסע אל עבר עצמה. בטוחה אני כי היא עוד תלמד, תלמד לפרוש כנפיים ולחצות בעזרתן את השמיים.

ואני אשב כאן ואחכה עד שיום אחד היא תבוא ותנחת לי על הידיים.🦋

היא נחתה על ידי. הפעם, היא הגיעה להיפרד. הכרתי אותה, את הפרפרונית שלי, רק לפני זמן מועט וכבר הגיעה שעת הפרידה. 

"פרפרונית שלי, מהו הסוד שלך?" שאלתי, בהזדמנות האחרונה שניתנה לי. 

חיוך עדין נסוך על פניה, "שמעת פעם על אפקט הפרפר?" היא שאלה  בנימה נינוחה. "לפיו תזוזת הכנפיים של פרפר בצד אחד של העולם, יכולה לגרום לטורנדו בצידו השני של העולם."

בוודאי ששמעתי על אפקט זה, אבל איפה הקשר בינו לבין סוד הפרפר, סוד החיים? שאלתי בתוכי, והיא, חכמה וטובה כל כך, הצליחה לקלוט את תמיהתי. 

"זה הסוד שלנו. אנחנו הפרפרים מבינים, שלמרות שזמננו בעולם הזה מועט כל כך, עדיין יש לנו כאן תפקיד. עדיין יש לנו משמעות והשפעה, וההבנה הזאת היא סוד החיים" 

אמרה, ובמשק כנפיים עדיין ואחרון, נפרדה לדרכה. 🦋

מנסה להחיות אותה עם מעט שירה

קצת וולך קצת אתר

שאלוהים בעצמו יושב בצד וסופר את הכסף בסיום יום בסגירת קופה

כולם מחכים במתח

יהיה חסר או לא

עוד סיבוב של ריקנות מזוקקת

תיעוד של התפוררות ברקע

מה אנשים מוכנים לעשות בשביל טיפה להרגיש

הלהב של הקיום מתגרד על הבטן

והוא חד

שורט

חותך

היופי היחיד הוא לפעמים באיזה פינה מטונפת

בפח של התחנה המרכזית או באיזה קבצנית

הכל תקוע במכונת כביסה של מילים גבוהות

הטיימר עומד לצלצל

הבדיחה היא עלינו

לא היה חסר כלום בקופה

חוזרים לנשום

עד הפעם הבאה

גם שלום

גם הסכמים

איזה הספקים יש פה

לפעמים נראה לי שרק אני תקוע באיזה אוטוסטרדה שלא מבינה

מה הכיוון

רוורס במקום קדימה

עץ ריח מסריח על המראה

אורות גבוהים

והיא יושבת במושב ליד

רגל למעלה

מחייכת

אז הכיוון לא משנה

רק התנועה

ומה עושים עם זה

ואיך משיגים את העור הזה

ולמה

ומה

ואיך

תציל אותה

ואותי

ואותם

זה הייאוש בהתגלמותו כנראה שמזמין אותו לשם

וככה זה מתגלגל

כמו כדור קוצים במדבר בולדר ענק

שאין לו מעצמו כלום

רק גורר אחריו את כולם

תירק דם

תמולל את כל 24 התפילות

אסור להיות עדין מדי זה הכלל של העולם הזה

תחשב

ותפסיק לבכיין על הגנטיקה והמטריקס

בוא נלך

טראסט דה פרוסס ודי לחפור הכל מאוד עתיק כאן בסוף

שאי אפשר למדוד

לא מתחזקת עם ימימה וכל מה שהולך עכשיו

רק על כביש 1 בין ירושלים לתל אביב

עומדת זקופה ויפה בלי יוגה כשכואב הגב

מנקה את הבית בתנועות המוכרות

ורק רוצה לדאוג לו שוב

על אף כל הדחיות שלי

אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…

אתה עדיין סמוראי.